מעשה בעץ שעמד לבדו בלב מדבר. עץ ירוק, שליו, פשוט ומאושר.
זה שנים שהעץ עומד לבדו ומנהל שיחות עם השמיים, הרוח, האדמה
והשמש. העץ היה שואל קושיות והשמש היתה עונה לו, הרוח היתה
מביאה עימה סיפורים מהעבר השני של הכוכב, השמיים היו מספרים לו
על עולמות נוספים אחרים והאדמה היתה מספרת לו על עולמו שלו.
כך, במשך שנים, התמלאו שורשיו של העץ בסיפורים ותשובות ויצרו
עולמות ויקומים שלמים בתוך תוך שורשיו של העץ. ומאותם סיפורים
ועולמות גדל העץ והתפתח. כאשר חיפש העץ תשובה, ולא השמש, לא
השמיים, לא הרוח ואף לא האדמה ידעו לענות, פנה העץ לשורשיו,
ושורשיו מעולם לא הכזיבו. תמיד מצא שם את התשובה. תמיד ראה שם
את התשובה.
יום אחד עברה במדבר תולעת תועה. ראתה התולעת את העץ ופנתה לדבר
עימו, והעץ, העץ כבר היה מנוסה וגדול. ביקשה התולעת להשאר
בחברתו של העץ, להנות מצילו ולחיות מפרותיו. שמח העץ להיענות
לתולעת והיה קצר רוח לשמוע וללמוד מחברתו החדשה.
עברה שנה ובעקבות אותה תולעת הגיעו תולעים נוספות ובכל אותה
שנה נהנו העץ והתולעת זה מחברתה של זו וזו מחברתו של זה. העץ
נתן לתולעים חיים מפירותיו שלו, והתולעים נתנו לעץ חיים
מסיפוריהן שלהן.
עברה עוד שנה ובינתיים הגיעו גם הציפורים אל העץ ובנו בתיהן
בתוך גופו של העץ. ובעקבות הציפורים הגיעו חתולי הבר, ובעקבות
חתולי הבר הגיעו הנמרים וכך הלאה, גדל חוג חבריו של העץ, עד
שהפכה סביבתו להומה. העץ שמח בחברתם ושמח ללמוד ולהקשיב
לסיפוריהם, וככל שגדל חוג חבריו כך התעשר העץ במודעותו אולם
קטן בצורתו הגשמית. כה קטן בצורתו, שהחל לחזור ולהתכנס חזרה אל
תוך שורשיו.
אך ברגע, ממש-ממש באותו הרגע, לפני שגם שורשיו עמדו להתכנס
בתוך העולם, באותו רגע לפני שנעלם העץ בגשמיותו, נפרד העץ
מחבריו: "מודה אני לכם על שנתתם לי חיים והעשרתם אותי. כה
העשרתם אותי, שעתה נוטש אני אתכם ומתכנס אל תוך עולמי," אמר
העץ והמשיך: "זכרוני על כך ועל תרומתי לחייכם. שאו ברכה."
באותו רגע קסום הלך העץ ונעלם.
וחבריו, חבריו עדיין שם, בלב המדבר, היכן שעמד פעם עץ. מדברים
הם שם בינם לבין עצמם, גדלים ומתפתחים ומחכים, מחכים לרגע בו
יצטרפו אל העץ ויתכנסו גם הם אל תוך עולמם.