משהו לא בסדר,
לא עובד כבר הרבה זמן.
התקלקל - בתוך ראשי - או שמעולם לא היה תקין.
איבר שנולד מעוות, שלקה בסרטן ועקב זאת -
נקטע ע"י אותו כוח מרפא שנקרא חיים.
תודה לכם חיים על הניתוח שהעברתם אותי -  ששינה אותי,
ועשה אותי מה שאני היום.

ועתה בזמן שאני שומע שירים פסיכודליים של Nirvana, שנכתבו ע"י
קורט קוביין...
אני מנסה להבין - להיזכר אפילו, איך זה היה פעם, עם אותו החלק.

מתי הושחת - לאן הלך?
נראה לי, אני מאמין, שאני חושב - שלקורט דווקא היה חלק די
פעיל.
בשבילו המוות קטע אותו, או שאולי לא. אולי זה מה שרצה. אולי.
אף פעם לא ידעתי במה להאמין, אז אני לא ממש מאמין בכלום.
במיוחד בזה שאני לא מאמין בכלום.

אולי אמונה קשורה לאותו חלק שהלך לאיבוד.
אולי עוד ימצא את דרכו חזרה כשתמצא האמונה?
ואולי זאת סתם תקווה?
בו זמנית בעלת בריתנו הגדולה ביותר ומקור כוחנו וניצחונותנו -
אך גם אויבתנו הגדולה מכולם, מקור כל האשליות, המפלות
והתבוסות.

מה שהלך אבוד לתמיד? לעולם לא ישוב?
טוב שכך?

אני זוכר שקראתי על אסיר שעיניו נצרבו מגופו ע"י גחלים
לוהטות.
אני זוכר שמה שהפריע לו אח"כ הייתה רק העובדה שלא יכל לבכות.

אבל מעולם לא ניסיתי לכבוש אי של חלומות? ומעולם לא נזרקתי
לצינוק? אז מאיפה - לאיפה הלכו כל דמעותי? או שניצלתי אותן פעם
לפני שהבנתי את מטרתן, כמו כל שאר רגשותי.

כי עכשיו אני יושב בדממה שאחרי הNirvana ומרגיש כמו תאונה, אבל
ממשיך להתנהג רגיל.
כמו כלי חרסינה - ושבור - רק שזה לא משנה, אני ריק גם ככה.

ודברים שפעם נראו ונתפסו כמו דרך חיים נראים שטותיים וחסרי
פואנטה - בערך כמוני.
ואני כבר לא מבין ולא צריך ואפילו לא רוצה יותר - כלום. שום
דבר.
הדברים הבאמת חשובים מאבדים את גווניהם וטעמם.

איפה החלק שלי?
שייתן לי לבכות. אני רוצה. כבר הרבה זמן.
אבל חודשים ושנים שאני פשוט לא יכול. משהו חסר.
אני לא שלם לבדי.

איפה את?