הבדידות, כמו חומצה שמאכלת אותך מבפנים, משאירה אותך תוהה וחסר
מטרה. בוקר, צוהריים, ערב, הכל דומה. אין תחושת מטרה, אין
בשביל מי. היא תהיה אדמונית. השיער יהיה מלא וחלק, נשפך במפל
סמיך של להבה בהירה וצרופה. פנייה יקרינו רצינות מתגרה
ומשועשעת וכשתביט בי תגלגל עיניה ותחשוב "הוא כל כך חסר אונים
בלעדי". אנחנו נכיר כבר ממזמן. היא ישבה בבית קפה אופנתי בשעת
ערב, מבתי הקפה שבחורף סוגרים חלק מהרחוב ומאפשרים ללקוחות
לשבת על השדרה, תחת עמודים מפיצי חום. אני עברתי שם, רכוב על
אופני, פשוט למדי, והבחנתי בה יושבת לבדה עם ספל תה מולה וספר
בידה. עשרות נשים אני רואה כמעט מידי יום להן אני מקנה אישיות
נאצלת ומזמינן לאכלס את חלומותיי. גם היא הפכה מייד לכזו.
נעצרתי, ירד גשם, היא כלל לא הרימה מבטה מן הספר. עמדתי שם
וחשבתי על הכוחות העצומים שמעניק האל לנשים יפות. כל כך רציתי
לגשת לומר- "שלום, שמי כך וכך ואני חושב שאת מדהימה, נפלאה,
ואני רוצה לנגוע בפנייך, לצפות איתך בטלוויזיה כשאת מתכרבלת
בתוכי, לשכשך את כפות רגלי בשלך בחורף מתחת לשמיכה" אבל לעולם
לא אומר זאת. לעולם לא אעבור את אותו שלב ראשוני. אוה, אין זה
חוכמה רק לגשת, זאת יכלתי לעשות ואף עשיתי פעמים רבות, אבל
העניין הוא לשמור אותה מעונינת על ידי שימוש בלהטוטים מילוליים
ומשחקים מסתוריים, יכולת המביאה לביטוי חלקים במוח שככל הנראה
רדומים אצל אנשים מסוימים. רק אז אפשר להסיר את המסכות ולגעת
ביופי האמיתי. לנשק את גבה כשהיא מצחצחת שיניים, לחמוס את גופה
בעודה ישנה ואגב כך להעירה, להרגיזה בדברים שטותיים רק בכדי
לזכות במבט מתריס או בצביטה זדונית ולתת לה לדעת שתמיד היא
יכולה להכניע אותך בחיוך ונשיקה.
ואם אגש?
עצרתי בצד, הנחתי האופניים ושלפתי פיסת נייר ועט מהתיק. רטוב
לחלוטין התקרבתי למחיצת הזכוכית המפרידה בינה לבין העולם
שבחוץ, הקר, והצמדתי את פיסת הנייר. "רק חיוך" כתבתי. כעבור
רגע הבחינה בי ועקרה מבטה מן הספר (רומן פוסט- פמיניסטי המתרחש
בניו- יורק ), חייכתי לעומתה, היא מדדה אותי במבטה הענוג ואז
העוותה פניה והפכה בין רגע לכעורה וצינית, החוותה סימן בוז
בידה וחיכתה בהפגנתיות שאעלם. ההתעלמות, אוה ההתעלמות. וכך
אחזור לאופני, למוד עוד ניסיון מר ואעלם מחייה לנצח.
ואולי...
עצרתי בצד, הנחתי האופניים ושלפתי פיסת נייר ועט מהתיק. רטוב
לחלוטין התקרבתי למחיצת הזכוכית המפרידה בינה לבין העולם
שבחוץ, הקר, והצמדתי את פיסת הנייר. "רק חיוך" כתבתי. כעבור
רגע הבחינה בי ועקרה מבטה מן הספר (אגד סיפורים קצרים מאת סופר
רוסי ידוע שהכרתי), חייכתי לעומתה, היא מדדה אותי במבטה הענוג
וחייכה בחום. ומה כעת? חזרתי מספר צעדים לאחור ושוב רשמתי על
הפתק- אינני יודע מה רשמתי על הפתק. פניה הפעם היו מתלבטות
מעט, ואני, עם ידיים פרוסות לצדדים לבוש חליפת רכיבה קיצית
צבעונית רק ניסיתי לשדר לה במבט "אני לא תימהוני, אני בחור
נחמד". החיוך הפך מזמין ואני נכנסתי פנימה, מתיישב בנימוס מולה
ומנסה לחשוב כיצד לשמר את מעט הקסם שנוצר עד כה.
נותרו לי רק שניות מועטות של חסד לפני שאאלץ לשכנעה שלא לזרוק
אותי משם בחשד לאילמות. בחנתי אותה, את פניה המנומשות בטוב טעם
כמו בחסד אלוהי, את עיניה הגדולות שנראו כה פיקחות. היא הייתה
גבוהה, מעט גדולה עבור אישה, כילדה ודאי נראתה גברית וסבלה
מהצקות חוזרות ונשנות, אבל עכשיו הייתה נשית ומושכת, מסועפת
משהוא, כמו מטמירה את סודה מבלי משים. בלא איפור היה עורה לא
בלי פגם, חולצתה צבעונית ולא אופנתית חושפת רק מעט מן החלק
העליון של החזה שהיה לבן, מנומש וחלק בעת ובעונה אחת. ניכר היה
שאינה מושלמת, אכן לא הייתה מושלמת, היא הייתה כה מושלמת.
בהנמיכי את מבטי מפניה לספרה קלטתי פתאום את הכותרת. הערה
מחוכמת בנוגע לספר שבידה התגלגלה ממוחי ללשוני במהירות מפתיעה
ולפתע מצאתי עצמי מתקשר בנינוחות עם יפיפייה זרה לחלוטין.
"אכן מאוד ייחודי" היא תאמר בתגובה להערה שנונה מצידי, "מאוד
אהבתי את השימוש הציני שעשה ב..."
או שאולי שערה חום בהיר כהה כזה, גלי ועוטף את הראש ביפעה,
מתנודד ומכה על כתפייה בעודה רוקדת באותו פאב אליו היא מגיעה
פעם בשבוע על מנת לנקות את ראשה מן הלימודים. שם היא תרקוד בחן
שופע, מערטלת את גופה הקטן לצלילי המוסיקה המלטפים. ואני אבחין
בה ואנסה ללא הצלחה ליצור קשר עין, שכן, לא בחורה כמוה מחפשת
קשרים במקום שכזה. לא שהיא סנובית (למרות שלעיתים היא נתפסת
ככזו על ידי חוג מכריה), פשוט היא רק באה לרקוד וליהנות, גברים
מהוגנים ישנם מספיק באוניברסיטה בה היא לומדת. ואני אצלם אותה
בעייני, אחקוק תנועותיה בנפשי ומייד אעניק לה תפקיד מפתח...
כן בהחלט, הרי תמיד אנו מתלוננים; העולם נשלט בידי הבורות.
עלובי החיים, הפושעים והעבריינים הנקלעים תמיד למקומות לא להם.
נערות נאנסות מידי יום ואף דברים נוראיים יותר קורים. כן זהו
כורח הגורל הנסתר בלבד, בגינו תזקוף אז המציאות את ראשה הכעור
בדמות שני ברנשים אינפנטילים רשעים אשר יפרו את שלוותה
ההרמונית של הבלרינה שלי. בגסות ובקול רועם ישאלו למעשיה בהמשך
הערב וכשיתקלו בתגובה קרירה (שמגיעה להם בהחלט) יאבדו כל רסן
וינסו במפגיע לשכנעה להתלוות אליהם למקומות אפלים.
ואני אהיה מביט מן הצד, מתכנן את מהלכי בקפידה. בשעת כושר אגש
באציליות אסרטיבית ואבקש את שני הפרחחים להסתלק. בהיותם שניים
ואני יחיד אין מנוס מפציעה (דקירת סכין או בקבוק שבור) וכך
לאחר שאמגר את זרע הפורענות, אקח את ידה הענוגה בידי ואנשק לה
ברכות. אך בפנותי ללכת תזדעק היא ותסב את לבי לפצעי המדמם.
ואני אבטל דבריה ואומר "זו רק שריטה" והיא תתעקש ותוליכני
לבחוץ ותחבוש את זרועי ביד אומנת. בחיוך אוהד וליטוף עדין היא
תודה לי ואז יפגשו מבטנו ואז...
נערות מצודדות בבתי קפה בכל העולם יושבות וקוראות להן ספר
בהנאה, לעולם לא ספר שאכיר.
פעם, היכן-שהוא, צפיתי בשני אווילים מטרידים עלמה יפת מראה ללא
בושה אך עוז רוחי לא עמד לי להכניעם, לבסוף נעתרה הנערה
להטרדותיהם ויצאה חבוקה בצמידות לאסרטיבי מביניהם.
בז אני לאותם אווילים. בז אני לאלו הדורשים בגסות מבחורות
להתוודות אליהם, לאותם חסרי נימוס המתייחסים אל בנות היפעה
המושלמות כאל שוות להם עצמם, סולד מהתנהגותם המחוצפת של אותם
הגברים שלמרות ששמעו בברור את הסירוב ממשיכים לכפות עצמם עד
שאונסים את המסכנה התורנית לקבלם אל חיקה. נלוזים הם בעיני
ודרכיהם הפסולות. אינני כמותם. אני טוב מהם. יום אחד היא תקרא
ספר שאכיר.