עיניה נפקחו אט אט, מסתנוורות מהשמש הבוקעת מבין עצי היער, רוח
על פניה וריח נקי של בוקר בישרו לה שעליה להמשיך.
היא קמה במהרה על רגליה, עטתה את ברדסה השחור והחלה מטשטשת
עקבותיה בטרם צאתה לדרך.
כבר ימים שהיא במסע. מאז הרצחו של המושל האהוב ברנבלוך, כבר
אין זה בטוח להיות קוסם בשדרות האדומות. מוטב להמלט אל האיים
ולקוות שעם חלוף הזמן השנאה תשכח והסכנה תחלוף.
היא לא היתה היחידה במנוסה. כל הקוסמים שהיה בראשם מספיק שכל
כדי להסיק שעליהם לברוח ויפה שעה אחת קודם, החלו בדרכם לצפון.
חשוב לציין שלא סכנת חייהם היתה זו שהניעה אותם לברוח, שהרי הם
היו קוסמים, כולם יחד כנגד בני האדם או למעשה חמישה מהם כנגד
כל בני האדם היו מספיקים כדי לנחול נצחון מוחץ עבורם. אולם
הפעם חמתם של בני האדם היתה מוצדקת, וחוסר הכבוד במלחמה מולם
בעזרת כוחות כישוף היה דבר שאף קוסם לא התכוון לקחת על עצמו.
בעודה מחישה את צעדיה החלה מהרהרת בגורלו של הקוסם הצעיר,
שולייתה, אותו הותירה אחריה לחשוף את פרצופו של הרוצח, שהרי
חשוב להבין, עצם היותו קוסם היה בגדר שמועה בלבד ולמרות העדר
הוכחות מוטב היה לברוח ולשאול שאלות אח'כ, לפני שהעניין
יתלקח.
היא חינכה אותו היטב, קיבלה אותו מהיער הגדול היכן שזורם
המעיין הגדול. השולייה האחרון שהגיע משם הפך למושא הערצה בקרב
הקוסמים. אכן, עתיד מבטיח היה לעלם הצעיר עד לרגע זה, חבל
שהרצח שינה את כל תוכניותיה לגביו.

הוא שכב בדירה, על מטת העץ הקשה, "חייה בדלות ושמח בחלקך",
אמרה לו תמיד הקוסמת הגדולה.
ראי לאן זה הוביל אותך, בורחת במנוסה מבני אדם, ממתי קוסמים
בורחים מבני אדם? הרי יש לנו כל כך הרבה כח, מספיקים מעט
מאיתנו כדי לחסל את נבערי הדעת האלו. אנשים צמאי דם, לא היה
משנה אפילו אם סוס היה בועט במושל, מפיל אותו לביצה וגורם
למותו (מלמל לעצמו תוך שהוא משועשע מהאפשרות) , עדין היו
אומרים שאחד משלנו ביצע את המעשה רק כדי שיהיה להם תירוץ ראוי
להפצת השנאה כלפינו.
היא מהדור הישן, היא לא...
דפיקות נמרצות בדלת הסיטו אותו ממחשבותיו. גרוגר קם בחוסר רצון
מופגן אל עבר הדלת.
"מי שם ?"
"פתח מהר, זה אני קרום."
גרוגר פתח את הדלת במהרה ונעץ בקרום עיניים שואלות.
קרום היה בן אנוש שהתקבל לקהיליית הקוסמים לאחר שגורש מחברת
בני האדם. הוא היה מכוער, בעל גולגולת משונה ושיניים בולטות.
עיניו היו גדולות, ירוקות ומלאות הבאה וכשהיה מחייך פניו היו
יוצרות עוית מעוררת פחד.
קרום התקבל אל קהיליית הקוסמים לאחר שקוסם הציל אותו מהתעללות
והחליט שהוא לא מאפשר לילד להסתובב לבד וחסר הגנה עוד. מאז
נלקח קרום כשולייה לקוסם ועזר לו בכל מה שרק יכל.
"מה אתה עושה כאן? אם רובן שוב רוצה שאצטרף אליו לארוחת צהרים
אמור לו שאני עסוק מעט ושאאצטרף אליו במועד מאוחר יותר"
כהרף עין החל קרום מתייפח ומכיוון שנראה היה שדבר לא יגרום לו
לחדול הכניס גרוגר את קרום פנימה והושט לו ממחטה.
בעודו ממתין לקרום שירגע ויחל בסיפורו, החל מכין משקה חם עבור
שניהם.
"רובן עזב. קמתי היום בבוקר וכל שנותר לי היה פתק. "אני חייב
לעזוב" הוא כתב, "והגיעה העת שתשתלב כשאחד מבני האדם. כשתחל
המלחמה יהיה עליך לנקוט צד, כך יצפו ממך כולם, אם תשאר אתי לא
תוכל לעשות זאת. אינך קוסם, קוסמים אחרים יראו את השארותך אתנו
בעין רעה ותהיה תחת סכנה, אינני רוצה שתפגע, שמור על עצמך,
רובן".
מיד עם סיום הקראת המכתב בכי קורע לב החל בוקע שוב מגרונו של
קרום.
במבט מלא חמלה נגש אליו גרוגר והגיש לו את המשקה החם.
"די, די, אתה כבר אדם בוגר כעת, עוד תשוב לראותו, עוד תראה, כל
זה יגמר במהרה בדיוק כמו שהחל" או לפחות כך אני מקווה, חשב
גרוגר, מי יודע אם אינני הקוסם האחרון שנותר באיזור, אין זה
מקום בטוח עבורי, אולם הטילו עלי להשאר ולבצע את משימתי, וכך
אעשה.