חשוך, מפחיד וחשוך. חשוך עד כדי כך שלא רואים איכן אתה ממקם את
הרגל, עד כדי כך שאינך רואה את ידך, עד כדי כך שאתה הולך
ומאלתר את דרכך בזמן שאתה נתקל רוב הזמן במדרכה, באבן או בבור
בכביש. מפחיד כל כך שאין איש פה, עברו כבר כמה שעות מאז שקעה
השמש מעבר לאופק, אבל לא ראיתי כאן איש. רק לפעמים עובר איזה
אופנוע דוהר במאתיים קמ"ש ומשאיר לך גל של אבק טרי לנשימה.
הזמן והמקום אידיאלים בשביל הרהורים עצמיים, הרהורים שיסדרו לי
כמה דברים בראש. עצרתי.
   המשכתי ללכת. צעדים גדולים ומהירים, נשימות ונשיפות כבדות,
מישושים עם ידיים באויר ודפיקות הלב שלי הפכו את כל מה שהיה
מסביבי לחי יותר. מצחיק אבל רק כך אני מסוגל לחשוב בהגיון. מה
בכלל עשיתי שם, למה באתי? מישהו בכלל הזמין אותי? מה חשבתי לי
כשפרצתי את הדלת וצעקתי 'נבלות שכמותכם'? למה התנפלתי על
המסכנים בכלל? אני לא אלים בדרך כלל, לא ולא, אני, שיכול לשלוט
על עצמי, אז מדוע? עצרתי.
   המשכתי ללכת. נכון שלא הייתי צריך לעשות זאת, אבל היו לי
את כל הסיבות לזה. ובכלל אם אין צדק בעולם בשבילי אז שגם יהיה
אי צדק בשבילם. כמה הנבלות האלה יכולים לקחת? כסף, לקחו לי
לפני כמה חודשים כשהייתי איתה בלונה-פארק, תחת איומי שני
סכינים, אמרו לי 'אל תדאג, הכל יהיה בסדר' אבל זה לא היה בסדר,
זה לא היה ,זה אינו ואין זה כבר יהיה בסדר. עצרתי.
   המשכתי ללכת. אוטו, לקחו ממני, לא שלקחו, ניפצו לו את כל
החלונות, קרעו את כל הריפודים, הוציאו את האויר מהגלגלים
ולבסוף זה לא הספיק להם, אז הם גם פוצצו אותו ואז הטביעוהו.
נבלות חסרי מצפון. אחרי זה הם באו אליי בהתנצלויות והציעו לי
אוטו גנוב, אוטו יפה אבל גנוב. הם משוגעים לגמרי, הם חושבים
שאוטו זה טיטולים, זרקת אחד, כך חדש. חוץ מזה איני כמוהם, אני
לא גנב, לא סוחר סמים, לא רוצח...  אני חושב.
והם עוד אמרו שזה כבר נגמר, זה מאחורינו, האמנתי להם כי רציתי
להאמין אבל מה לעשות החיים זה לא פיקניק אחרי הכל. עצרתי.
   המשכתי ללכת. כסף, לקחו. אוטו, לקחו. עבודה, גם לקחו. לפני
שבועיים באו למשרד, אמרו, 'אדוני המנהל, אנו חוששים שעובד אצלך
עובד בלתי חוקי על פי חוק תקן לאזרחות בישראל מספר בלה בלה
בלה. קשקוש! מאיפה הם המציאו את זה ואיך ההוא האמין להם. המנהל
ניגש אלי באותו יום ואמר 'מצטער, אין לנו עבודה יותר בשבילך'.
ככה סתם בלי להסביר מילה. רק אחר כך נודע לי מפי אחד העובדים
שעמד ליד משרדו של המנהל, ששלושה נכנסו למשרדו של המנהל. היו
צעקות, הוא אמר, מריבה גדולה, כך שהוא עצמו שמע כל מילה.
עצרתי.
  המשכתי ללכת. כסף, אוטו, עבודה, הכל לקחו לי. רוששו אותי
אבל לא הייתי עצוב, הייתי איתה וזה כל מה שרציתי. אבל גם את זה
הם לקחו לי. תפסו בערב יום שני כשחזרה מעבודתה, התנפלו עליה,
שדדו אותה, אנסו אותה ו... את השערות קיבלתי מהם בשקית פלסטיק
בדואר. עצרתי.
  המשכתי ללכת. אמרתי לעצמי אם אין צדק בעולם בשבילי, לא יהיה
צדק בעולם בשבילם. אתם רציתם אותה? קיבלתם אותה. רציתם לאמלל
לי את החיים? הצלחתם. עכשיו זה היה תורי. חשבו שאני לא אלים?
גם אני. חשבו שאין לי איך להחזיר? טעו. מסכנים, לא היה להם כל
סיכוי, הכל נגמר בשבילם מהר מאוד, אני מניח בלי כאב יותר מדי,
גם השתדלתי שזה לא יהיה יותר מדי רועש. באחד בלילה האי צדק
הושלם על ידי אי צדק, ויצר צדק שלם בנפשי. עכשיו כבר הרשתי
לעצמי להפטר מהכלי, במילא כבר לא אזדקק לו. את השקית השלכתי
הצידה, לא איכפת לי, שימצאו. עצרתי.
   סטיתי מהדרך הישרה, עיני התלחלחו בדמעות מלוחות שאת טעמן
הרגשתי כשגלשו על שפתיי, הרמזור הורה אור צהוב, ואני המשכתי
ללכת.    


29.3.99