"אדם הוא כמו בצל - כשמקלפים את כל קליפותיו נשארות לו רק
הדמעות!"
כך לימד הרבי וכך חש הוא כעת. חש כבוי, נבול, בלוי, זקן,
תשוש...
הייאוש שאחז בו היה לחלק ממנו, התסכול הפך לטבע שני, האם זה
גורלו מעתה ועד עולם?
פעם היה זה אחרת. פעם היו לו חיים, אהבה, תקווה. כיום לא נותר
לו אלא ללטוש עיניים ברקיע זרוע הכוכבים ולעטוף את גופו
בזרועותיו, מגן מפני צינת הלילה. כל שיכל לעשות הוא לחזות
ולהתמוטט."
הוא ישב כהרגלו בגן - הגן המוכר והידוע, מקום מבטחיו שם עגן את
ספינתו שים ליבו געש. זה היה הדבר הראשון אליו ברח בכל כוחו
בזמנים הקשים, בזמנים שאחרי הנפילה ואף לעיתים אחריה.
ענייו עדין לוטשות את הרקיע מחפשות סימן כל שהוא לטוב ואף
לרע.
הוא השתוקק לסימן, משהו שיחרוג מהמסגרת הנכונה - אם היא באמת
נכונה...
אך ידע בתוך ליבו כי זה לשווא, הוא ידע כי כבר מאוחר בשביל
סימן, אין מגיע סימן ואף לא קמצוץ רמז כיוון שגורלו כבר נחרץ,
יכול להיות הרבה לפני שידע זאת. יכול להיום ביום היוולדו
לעולם.
הוא זמזם שוב ושוב את הנעימה אשר הייתה סוחפת אותו למקום אחר -
למקום בו חפץ והשתוקק להיות.
אך היא לא הגיעה... כבר כל כך הרבה זמן שום דבר לא מגיע...
הוא קמל ודעך מעצמו לאט לאט כל פעם נלקח ממנו משהו.
בהתחלה זה היה כואב עד מאוד, הוא זכר במעורפל שנלחם על כך בכל
מכוחו הוא נעץ בהם שיניים, צעק, הרביץ, זרק, התחנן ולעיתים גם
ניסה להסתיר.
אך אם הזמן כבר הפסיק ללחום, הוא ידע שאין טעם, הם רבים ממנו
היום הם גובים זאת בצורה מודעת - והוא מקריב זאת ללא קרבות.
"כבר לא נשאר עוד הרבה לקחת" - הוא חשב, והם הסכימו.
הוא יודע כי מחר בבוקר תתרחש הגביה האחרונה.
הוא שמח כי ידע שזה הסוף... אך משהו עדין התקומם בו בכל עת.
הוא נלחם עם עצמו יום אחר יום עד לאובדן הכרות עם עצמו.
עתה הוא נלחם שוב. אך קרב שונה - הקרב האחרון.
הוא ניסה להיזכר אייך הכל התחיל ומה השתבש אך לא הצליח - אולי
לא רצה.
בהתחלה הם לקחו ממנו את היושר, משם עברו במהירות אל הצדק.
שימחת החיים הוחלפה בשקר ובכאב התקווה והחלומות נלקחו בזמן
שמעד הביטחון הלך מרצונו הוא טען שהוא בכל מקרה כמעט לבד, ואין
לו שימוש.
חופש הביטוי נשדד ביום גשום וחורפי.
הם חבטו בו כמו שק כל העת על מנת לוודא שכלום לא הושאר בשוגג
או הוחבא.
הם לא ריחמו בדרך וגם לא בהוצאה.
עכשיו נשאר רק הכבוד. מחר הם באים לגבות אותו.
הוא ידע כי יוכל להחזיר את הכל, פרט לכבוד, לכבוד...
הוא חיבק את עצמו חזק חזק זמזם את המנגינה שוב ושוב...
הוא התנדנד אולי מהרוח אולי לאו הדבר שהכי רצה זה לברוח אבל
לאן?
הוא ידע שבכל מקום ימצאו אותו ואז זה יהיה יותר כואב...
יותר משפיל, יותר הרסני.
הוא כבר ניסה את זה וזה לא הצליח לו אף פעם.
הוא נשכב על הספסל בהה בשמים חיפש מוצא... חיפש איזה שהוא
רמז.
הוא הרגיש ליטוף רוח קל. רוח שחיבקה אותו. רוח שהרימה אותו אל
על.
הוא הרגיש אייך הוא נעטף ונזכר כיצד הגיע למצב.
הוא נזכר בכוחה של האהבה הוא נזכר בכל מה שהיא לימדה אותו כל
מה שהיא גילתה לו והסבירה לו הכל.
נזכר שאומנם היה זה לזמן קצר אך זה השתלם לו.
עכשיו הוא היה מוכן לגביה האחרונה... הוא ידע שלא משנה כמה הם
ייקחו ממנו.
הזיכרון תמיד ישאר לו - הזיכרון המתוק.
וידע שזה משתלם... הוא היה חוזר על כך שוב אם היה צריך.
הוא נזכר שתמיד היא אמרה לו " כל אחד זוכה למות אך לא כל אחד
זוכה לחיות".
והוא היה חי.