תשכב, תשכב במיטה, תרגיש את הצמרמורות עוברות לך בכל הגוף, כיף
לך?
תסתכל על התקרה, אולי תראה כמה מהמחשבות שלך מציגות את חייך על
הקיר המתקלף, אני מקווה
שהן מבדרות אותך.
אז מה? אתה מקיא? אוי מסכן. בוא, תרים את הראש, תחזיק לעצמך את
המצח תשטוף את הפנים במים המצחינים שכבר שבוע שוכבים עומדים
ליד המיטה שלך מצפים לאיזה נחמה ממך.
אתה לא נרדם, מתהפך, השמיכה מגרדת לך, יש לך בחילה בכל צד שאתה
מסתובב, הטפטוף של הברז באמבטיה גורם לך לרצות לצעוק, לצרוח?
במה נזכרת ילד? בה? במבט היפה שלה שהיא קמה בבוקר, או בפנים
המעוותות שאתה זוכר?
אתה חושב שאתה נרדם אבל זה לא ממש, כמו משחק קלפים חולני
במיוחד של "מלחמה", אס, אתה מפסיד ילד, מפסיד.
כאב מפלח אותך לאורך, הלוואי ויכולת קצת לצאת... לנשום,לראות
אנשים, כאלו שעוד אהבו אותך פעם, שעוד בטחו בכל מילה שיצאה לך
מהפה. כאב להם לגלות שאתה אפס בדיוק כמו כל מה שאמרת, שהבטחת.
אבל זה בסדר אתה לא חייב להם כלום.
לא נרדם? עדיין?! מרגיש את העיניים שלך שורפות בתוך עצמם, את
הרעידות הקטנות של רחמים עצמיים שמתפשטות בעמוד השדרה שלך?
והכי כואב - המחשבות שלך ילד, חותכות ומנסרות את חלקי הראש,
שפעם עוד ידעו והיום הם רק מנחשים. כמה תירוצים יש לך ילד, כמו
לכולנו, כמו לעולם.
והן זוחלות שם, כמו הנמלים בכיתה ג, אלו שהיו בונות מחילות ליד
הבית, חופרות לאט מוציאות גרגר גרגר, ברגליים חזקות ובלסתות
איימתניות, ככה זה היה אז, פעם הכל היה מפחיד, היום זה כבר
נסבל.
לא נרדם? קשה לך? איפה כולם? עזבו אותך להזות על נמלים במיטה
מצחינה עם שלוש סיגריות אחרונות שחונקות את הראות שלך כמו שהם
אף פעם לא עשו.
רע לך? בודד לך? מה קרה לך ילד? מה?

ואני אעבור שם, אמחה דמעה על האדם שהיה לי פעם, והיום הוא כבר
שום דבר אזכר בכמה רגעים שהיו לי חשובים ולך, מסתבר, הם לא
אמרו כלום.
אמלמל "נרקומן" ואברח, כמו כולם.
תשכב ילד, תשכב במיטה, תרגיש את הצמרמורות עוברות לך בגוף, כיף
לך?