אחי הקטן יצא לטיול לפני שבוע. אמר שיש לו איזו ידידה.

אנחנו משפחה חילונית, רגילה. כלומר, כמה רגילה שאפשר להיות.
לפני שאני מסביר בדיוק למה אני מתכוון בטיול של אחי, אגיד
שאנחנו פלסטינים, גרים בעזה. אני בן 25, אחי הקטן בן 18. יש
לנו עוד אחות קטנה. משפחה די מצומצמת. לא חסר לנו כסף, באופן
יחסי. רוב האנשים כאן די עניים, אפילו מאד עניים.

לאחרונה אחי התחיל להסתובב עם אנשים די מלוכלכים. נראו לנו לא
טוב. אבל לא ידענו מי הם, ולדבר עם אחי לא היה בא בחשבון בכלל,
ואנחנו ייחסנו את זה לגיל ההתבגרות.
מאז ומתמיד הוא היה מהסוג שנגרר. אף פעם לא יזם פעולה, אף פעם
לא הנהיג, אלא תמיד נגרר אחרי מי שהקסים אותו באותה תקופה.
צריך להבין אותו. למשפחה היה קשה לספק את צרכיו, והחברה נתנה
לו לרוב את מה שהיה צריך, בעיקר תמיכה.

לפני כחודש פרצה האינתיפאדה החדשה. התפרעויות בכל האזור, כולל
בתוך הקו הירוק. נהיה מסוכן להיות ברחובות. החיילים הישראלים
מאד מסוכנים. הם אמנם לא אמורים לירות עלינו אם אנחנו לא
מתחילים איתם, במיוחד לא אזרחים מהשורה, אבל מה כבר אני יכול
לצפות מילד בן 19 שילדון בן חמש זורק עליו אבן? משתין עליו? זה
קשה, אבל החיילים האלה צריכים לדעת מה לעשות ואיך. אני לא יודע
מה הייתי עושה במקום חייל שהיו זורקים עליו אבן, או הורגים את
חברו, ולו אסור להחזיר.

אחי הפך להיות גרור של האינתיפאדה הארורה הזו. זורק אבנים,
מתכנן פיגועים, מבצע פיגועי ירי. הוא אמר לנו שהוא הולך לעשות
פיגוע. חשבנו שהוא סתם צוחק, עם כל שאר התוכניות שלו שהוא לא
הוציא לפועל. למעשה, את רוב התכניות שלו שהתחיל ולא סיים, הוא
באמת התחיל. את רובן הוא זנח מוקדם.

כשהוא אמר לנו שהוא הולך לידידה שלו לקחנו את זה באופן חיובי.
החמאסניקים שהוא הסתובב איתם לאחרונה היו רק גברים. אז שמחנו,
חשבנו שאולי הוא יוצא מזה.

אחי בן ה18, גרור של האינתיפאדה, המיט עלינו אסון.
הוא הלך לידידה שלו. הוא יצר קשר עם ערביה ישראלית מיפו.
התכתבו בדואר. כל מכתב היה צריך להגיע קודם לירדן, ואחר כך
הגיע ליעדו. עד כדי כך האבסורד.

הוא הלך למחסום, ובדרך נכנס למכונית. שם היה אחד מהאנשים
החדשים שהסתובב איתם. הם החביאו את חגורת הנפץ מתחת לאוטו,
קשרו אותה ליד הגלגלים. הם עברו את המחסום אחרי התעללות של
החיילים, שרצו להחזיר להם על הילד בן החמש שהשתין עליהם. כאילו
שהם אשמים במשהו. בעצם, בדיוק הם האשמים. הם והישראלים.
החמאסניקים והציונים. הורסים לנו את העולם.

הם נכנסו לתחומי הקו הירוק. נסעו עד לת"א. בת"א נפגש אחי עם
ידידתו, שביניהם תיאמו במכתבים את הפיגוע.
הם עלו לאוטובוס. בימי החורף לא הבחינו בחגורת הנפץ מתחת למעיל
של אחי, שגם ידע עברית טוב, לפחות כמו היפואים הערבים.

ידענו מה הולך לקרות. ידענו שבמקרה הטוב יפנו אותנו ויהרסו לנו
את הבית, ובמקרה הרע פשוט יהרגו אותנו יחד עם הבית. בעצם, כבר
לא בטוח יותר מה טוב ומה רע בכל הסיפור. שניהם רעים.
הם באו באחת בלילה. "תוך עשרים דקות אתם בחוץ עם כל מה שאתם
רוצים להשאיר לכם." אבא דאג לכסף ששמר, אמא לתמונות, ואני
לאחותי הקטנה, רק בת שלוש.

אחי הקטן, בן ה18, גרור של האינתיפאדה, הצליח. הוא השלים
תוכנית אחת שלו עד הסוף. סביר להניח שגם אותה היה זונח, רק
שהיא בלתי הפיכה. עד כדי כך האבסורד.