New Stage - Go To Main Page

יואב הכט
/
אפילו לא חיבוק

                               אפילו לא חיבוק


יום שישי בערב, קר בחוץ ואני קצת מתרגש.
מצד אחד אני יודע שזה הסוף, מצד שני, מי יודע, הכל יכול
לקרות.
בכל מקרה, אני רק עובר אצלה בעבודה, במטרה להחזיר לה את הז'קט
שנשכח אצלי באוטו. אומר שלום קצרצר וזהו. שלום, ביי, אסטה לה
ויסטה, פיניטו, סוף. בתוך כיס הז'קט שלה כבר הכנסתי את הספר
שאני הכי אוהב בעולם ובעמוד הראשון הוספתי הקדשה. איזה כיף
שניתן למצוא גם ברכה במנהג כה מגונה כמו לשכוח דברים אצל
אחרים.

כשאתה נותן משהו שאתה הכי אוהב בעולם למישהו, זה אומר הרבה.
אפילו אם זה איזה ג'וק נדיר מסוגו שמצאת באמצע טראק בניו-זילנד
בגובה 5000 רגל, מתוך אוסף הג'וקים המפוחלצים שלך - אם זה
הג'וק האהוב עליך שאתה נותן, אז זה כבר לא סתם ג'וק, זה כבר
משהו. מי יודע, אולי היא תפנים.

נכנסתי פנימה, בלי ציפיות, מנסה להיות כמה שיותר טבעי. אחרי
הכל אני כבר בן 30. לא צריך להוכיח יותר מידי משהו למישהו.
יושבת איתה במשרד חברה שלה, יותר נכון, חברה של החבר שלה
לשעבר, שלא במקרה נמצא בחדר הסמוך. אני מת עליה. על החברה,
כלומר. נראית בדיוק כמו שאני אוהב וגם שמחה כזאת, מלאת אושר
פנימי. כיף להיות בחברת אנשים כאלה. זה מדבק. אני נותן לה
נשיקה על הלחי עם כל הלב, תוך כדי שאני מנסה לא לשכוח, שהאושר
הפנימי הזה שלה, כנראה נובע ברובו ממקור לא רחוק, כמה מטרים
מעבר לדלת, ויש לו שם - "מור". בחור נחמד, שכפי שניווכח בהמשך,
ממלא לא מעט תפקידים בחייו.

"הנה הז'קט שלך, אני שם אותו על הכסא" אמרתי.
"מה, ולי לא מגיע נשיקה?" היא עונה לי בחיוך.
"בטח שמגיע לה, מגיע לה שתיים", אני חושב לעצמי בעוד אני
מתכופף לנשק לה את הלחי, בזהירות, תוך כדי שאני מנסה לא לשכוח
שרק שלשום היא אמרה לי שהיא מבולבלת מאוד, ושהלב שלה כנראה
מאושפז במחלקה לשיקום מפגיעות טראומה קשות ביותר.

זהו, גמרתי עם שלב הנשיקות. יאללה, בסך הכל שתי נשיקות רשמיות,
אבל כל כך הרבה תוכן. היא, חברה שלה ואני יושבים במשרד, מדברים
כאילו הכל כרגיל.
אפילו נזרקה לכיווני חוברת של מועדי ההצגות בקאמרי. אני מעלעל
בחוברת ואיפה שהוא בפנים, אני יודע עמוק בתוכי, שאנחנו, ביחד,
כבר לא נראה שום הצגה.
העליתי הצעה שניסע כולנו לטיול בירושלים, שם נולדתי. היא,
החברה שלה, החבר של החברה שלה שהוא גם החבר לשעבר, ואני כמובן
בתור המדריך.
באופן מפתיע, היא בודקת באינטרנט את מזג האוויר, לצורך הטיול.

"לא יציבה, לא יציבה" אני חושב לעצמי.
רק באתי להגיד שלום, ופתאום מחר בבוקר אני מחבק אותה בהרי
ירושלים מפני הקור, ועוד בסופו של יום, אולי אאחוז בידה בתוך
אולם חשוך בתיאטרון הקאמרי. עולם מלא תהפוכות. זה מה שיפה
בחיים. אני אוהב הפתעות. רק שלא יהיה משעמם. החיים זה הסרט הכי
טוב. לכן אין לי טלוויזיה.

לרגע אני מתבונן בכוכבת הקולנוע שלי, ואני מתמלא אופטימיות,
היא מחייכת ושמחה, כמעט כמו החברה שלה, וזה עושה לי חשק לחבק
אותה באותו הרגע. אבל לא. הערב עוד ארוך.

הלכנו כולנו, היא, החברה שלה, אני, וכמובן החבר שלה לשעבר שהוא
גם החבר הנוכחי של החברה שלה, אבל גם ידיד נפש אמיתי שלה,
ובנוסף גם השותף שלה בעסק, ואם כל זה לא מספיק, אז הוא גם בן
דוד של הסבתא של.... סתם, אני מגזים.

בבלי, ת"א, קומה 11, בית של חברים צפונים למהדרין. מה זה
צפונים, גלאט צפונים. זוג נחמד שהתחתן לא מזמן. מקווה שיחזיקו
מעמד. העובדה שיש להם קצת "סלון בתוך הטלוויזיה" מדאיגה אותי.
להשקפתי, כמו שאופנוע כבד הוא פיצוי על צ'ופצ'יקון קטן, כך ככל
שמסך הטלוויזיה גדול יותר, הוא בא לפצות על חסך בתקשורת בין
בני הזוג. אני בקלות מדמיין אותם עוד כמה שנים יושבים אצל איזה
יועץ לזוגיות, וממש שנראה שכבר כלו כל הקיצים, אחד מהם אומר:
"יש דבר אחד שעוד לא ניסינו, אולי נחליף למסך 84 אינצ'".

כמובן שבצד כל פרס יש עונש, אז אני בתמורה לחוויית ה"סינימקס"
זכיתי לעונש מוות. רפרוף באלבום החתונה הכי כבד שראיתי בחיים
שלי. בערך 18 ק"ג לכרך, לא כולל תוספות.
האמת, שבאותם הרגעים אני לא בדיוק אני. למה? כי מלבד
שהסיטואציה קצת מוזרה, קשה לי להתנהג בחופשיות כשאין לי מושג
מה עובר בראש של הצד השני. באיזה שהוא מקום, אני מצטער שלא
הלכתי מיד אחרי שהחזרתי את הז'קט במשרד.
אבל יש תה, וגם במבה. אני צמא, וגם עייף. כנראה שהדפים הכבדים
של אלבום התמונות סחטו ממני את שארית כוחותי. אני לא מגזים, כל
אלבום, טנק מרכבה  III. לרגע חשבתי שזו בכלל האנציקלופדיה של
היקום או סיכום תולדות המאה ה-20 בשלושה חלקים.

אנחנו עוזבים בגפינו. רק היא ואני. בדרך חזרה היא מספרת לי על
חלום שהיא חלמה. חמודה. חלום זה לא דבר שחולקים עם כל אחד.
יותר נכון יהיה לומר סיוט. היא חלמה שכל העסק שלה מתמוטט לה על
הראש, והיא צועקת בחלום: "הלך לי העסק".

"חייבת לעבוד קצת פחות קשה", אני חושב לעצמי "או לדבר עם מישהו
מקצועי.." ומת לתת לה חיבוק, כזה שאומר שהכל יהיה בסדר, כזה
שאומר שהיא לא חייבת להילחם מול כל העולם הזה לבד.
כן, אני בן-אדם של חיבוקים. חיבוקים זה הכי בריא.

הגענו חזרה לאוטו שלה שנמצא על-יד המשרד. היא עומדת על מדרגה
ואני על מדרגה מתחתיה. למרות הכל, ולמרות שלא היינו אמורים כלל
לבלות את הערב הזה ביחד, אני פסימי. מסתכל ורואה את הריחוק
בעיניים. את עומק השבר. חוץ מזה, באופן טבעי היא גם קצת מרחפת,
מן עפיפונית כזו.
"עפיפון שבור" חשבתי לעצמי. אילו רק יכלה להביט קצת יותר רחוק
לעבר העתיד וקצת פחות עמוק אל תוך העבר. לפעמים אני שונא את
התכונה הזאת שלי, יכולת ההזדהות.

אני אשמח להכיר אותך" אמרתי, ואני במרחק נגיעה.
"אתה כבר קצת מכיר אותי" היא משיבה.
"אבל לך אין שמץ של מושג מי אני בכלל" חשבתי לעצמי ולא הוצאתי
הגה.

זהו, הרגשתי שזה הסוף.
לא הספקתי להשמיע לה את כל השירים שאני אוהב.
לא הספקתי לקחת אותה לטיול בירושלים.
לא הספקתי לראות איתה הצגה.
לפחות אני אספיק לתת לה חיבוק.
שמתי את ידי סביב מותניה והנחתי את ראשי לצד צווארה. היא לא
זזה. אפילו לא ניעה. עזבתי מאחיזתי.

"אני רוצה שתדע שאני מבולבלת. אני לא יודעת בדיוק מה אני
רוצה".
"לא קשה להבחין" חשבתי לעצמי. חבל שהיא לא מבינה שזה חיבוק של
פרידה. חיבוק שאומר שאני מוקיר את הנפש העדינה שלה, ושאולי אני
כבר לא אראה אותה יותר בחיים, ושאני רוצה לתת לה את בירכתי.
בכלל, אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מחבק יצור כלשהו
בעולם הזה והוא לא מחבק אותי בחזרה.

לפעמים, אני כזה טיפוס של חיבוקים, שאפילו לאחר ערב שאני יושב
על איזה בר נשכח ומדבר עם איזו שיכורה בלתי מזוהה על הבלי
העולם, אני נותן לה חיבוק בטרם עוזבי את המקום.

והנה, אני עומד ביום שישי מקפיא בשכונת תל-ברוך צפון עם מישהי
שאני מכיר כבר שבועיים, מעולם לא הספקנו לריב, גם לא הספקתי
לעשות לה קמצוץ של דבר רע, והיא אפילו לא יכולה לחבק אותי
חזרה.
ממש צחוק הגורל, כי בדרך הלוך במכונית, היא אמרה לי שהדבר שהכי
חשוב לה בבן הזוג הוא, שקודם כל יהיה בן-אדם חם.

"אלוהים" חשבתי לעצמי באוטו בדרך חזרה הביתה.
"מי לעזאזל פגע בנפש העדינה הזאת ככה שהיא אפילו לא יכולה לחבק
חזרה?"
"יכול להיות שזה סתם אני?" חשבתי שוב.
בכל מקרה, שמחתי שהשארתי לה את הספר בכיס הז'קט ואני מקווה
שהוא יעשה לה רק טוב.
חבל שזה נגמר.
עוד יותר חבל, שזה לא נגמר בחיבוק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/4/04 11:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואב הכט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה