באותו יום שהוא סיפר לי על אמא שלו, בכיתי.
לא היה זה בכי חיי, היה זה הבהוב בכי של כאב שחולף.
התפללתי איך שיכלתי לאלוהים שיעזור, שירפא את אמא של שמוליק.
אהבתי את שמוליק, אהבתיהו בכל לב, הוא היה לי חבר של אמת.
אלוהים, בשבילו.
שימשיך לחייך ולשמוח, שימשיך לא לחוש תחושות כאב וסבל.

ובאותו יום, למדנו יחד בצהריים בבית המדרש הריק, אני והוא
בפינה שליד ארון הספרים.
פתאום הוא סגר את הספר... אני לא מסוגל!
הפנים החיוורות, העיניים האדומות, איך לא שמתי לב? אני לא
מבין.
אמא שלי עוברת היום טיפול כימותרפי, היא בבית חולים בחו"ל מחכה
לניתוח, הרופאים לא נותנים סיכוי.
הרגשתי איך אבן גדולה וכבידה מתגלגלת במורד החזה עד אשר נחה
ברעם על הלב בלחיצה מכאיבה.
הסתכלתי בעיניו, ראיתי את הייסורים, את הכאב, את הגעגועים.
אף אחד לא יודע מזה בישיבה, לא רוצה שירחמו.
ישבנו יחד ושתקנו.
יש בכלל מילים שיכולות לשאת יחד משא של סבל?
בכל זאת הוא הרגיש.
היה לו למי לספר על תחושות של הכאב, על הרגשות הרותחות בלהבת
הלב עד שנהפכות לדמעות, דומה שמעיין מלוח זה נובע בפכפוך מאיים
ומשתנק, עד כי דמעות גדולות לא יוכלו למצותו.
עברו חודשים, שעות קשות של תקווה, רגעים עמוקים של תפילה,
שניות שניות שמתקתקות בכאב.
עד שקיבלתי ממנו טלפון. הוא לא אמר כלום, הוא רק שתק, הבנתי.

ובאותו יום בצהריים, בבית הלוויות בירושלים.
כשהוא נעמד ליד המיטה ואמר קדיש, חליפתו קרועה וחולצה לבנה
מוכתמת בדמעותיו השקופות, פרומה אף היא.
לא יכלתי לעצור עוד בעצמי. בכיתי את בכי חיי.
אוי אלוהים, זה היה בכי כה עצוב, לא בכיתי כך מעולם.
רציתי לעמוד לידו לתמוך בו, אבל ידיו היו מונחות על כתפי אחיו
הקטנים. מעודד, תומך, מדחיק את כאבו הפרטי, מנסה בכל כוחו לתת
לילדים האלו, היתומים, קצת תחושת תמיכה אמהית בשעה דומעת
וקשה.
סביבי עמדו אנשים רבים, משפחה, ידידים, קרובים ורחוקים. כולם
בכו, היה כאב לכולם, כאב איום של אובדן. חיים צעירים שנגדעו.
הכל מטושטש... היום בחוץ מאיר? השמש כרגיל זורחת? הייתכן?

וליד הקבר הפתוח, כשרגבי אדמה אדומים החלו לכסות את גופתה
הדוממת, ידעתי שלעולם, לעולם ישאר הפצע הזה פתוח. לנצח.