היא שחתה. נדמה שאדם שלא היה מכיר אותה, לא יכל להיות מושג
לגבי הקריטיות של העניין וחשיבתו, אבל היא שחתה. אי שם, עמוק
היכן שהוא בלב האוקיינוס השקט, היא נעה במהירות מפליאה והתקדמה
בקו ישר כשהיא חותכת אותו לשניים. יד נמתחה קדימה, רגל הכתה
במים. כל האוקיינוס שקט והתבונן בה באלם וביראת כבד, והיא
המשיכה להתמסר לו ללא לאות.


אם תיתן לה יד, היא תיפול. מלכת המים שלנו המשיכה לשחות. שום
דבר לא יעצרו אותה הפעם. גופה יציב, מבטה נמתח על פני האופק,
וידיה כמנסות לקלוע את כל האוקיינוס. רגליה תופפו במקצב
האוקיינוס על משטח פני הים. הפעם, הם בשבילה כמו קרקע מוצקה.
היא לא תטבע.


אם תיתן לה יד, היא תיפול. טיל הטורפדו האנושי ממשיך לשייט
במרחב. כולו מתוח, ידיו עובדות כמכונה משומנת. טיל הטורפדו
נמצא כעת לגמרי לבדו, רחוק מנמל הבית שלו, רחוק מהמטרה, ובלי
שום גורם שבו הוא יכול לפוגע. טיל הטורפדו תחת חסדיו של
האוקיינוס. האוקיינוס, תחת חסדיו של טיל הטורפדו.


אם תיתן לה יד, היא תיפול. כדולפין היא שוחה. ידיה לא
מפסיקות לעשות צורות מעגלים מושלמים ומדויקים. רגליה לא
מפסיקות לתופף. ראשה, בגובה פני המים. משיר מבט אל האופק וקורא
לו תיגר.


אם תיתן לה יד, היא תיפול. כמשה, היא קרעה את האוקיינוס.


גברותי ורבותיי, סוזן הלר סוף סוף למדה לשחות.