כל זאת קרה אך לא מזמן, לעת הייתי שם, לעת הייתי שונה, לעת אני
אינני אני. כל זאת קרה טרם טרפתי את עצמי לדעת וטרם נולדתי אני
בשנית.
קרה אך לא מזמן, נכון. מדוע נראה הדבר כרחוק כל כך, כאור החמה
המנצנץ באופק הנצחי?

וכך היה.
איש זקן ניגש אלי בדרכי, ושאלני, אם אדע לשמור על סוד האהבה.
חייכתי.
מחיוכי נדף כנראה מעט מריח הריקבון הנישא תמיד מקרביו של אי
האמון, כיוון שבתגובה לחיוכי העווה הקשיש את פניו.
תלה הוא בי את עיניו היבשות, והחיוך הקמור הפך לישר, והצטמצם.
אמרתי לו, שאדם ישר אני, איש סתרים ושומר סוד.
גלגלתי את הקוביות, ועכשיו תורו היה לחייך את אותו החיוך.
נשמתי עמוקות ונשפתי, מגלגל את עיניי.
לא נע ולא נד הזקן, והביט בי ארוכות, כאדם השואל את עצמו כיצד
יניע את כלי המשחק המונח בפניו.
בעודי תוהה כיצד אצא מהמצב אליו נקלעתי בלי להביך את הזקן
המסכן, הושיט ידו אלי, ומסר לי מטבע נחושת ירקרק, די עגום
למראה.
הבטתי באותה נחושת. איך נעה היא בעורמה מהאדום הצורב אל ירוק
הרקב ומשם חזרה אל האדום? הבטתי ארוכות, מנסה להבחין מהו הסימן
הטבוע במטבע. עד שהרמתי את עיניי שוב, הזקן כבר נעלם.
מיהרתי אל חורשת המזימות אשר מכלכלת או מקלקלת את הטוב.
לא מרצון צעדתי.
(גם לא מחוסר ברירה)
לא קל בחורשת הלחשים. לא קל להשאיר עיניך פקוחות אל מול
העייפות, הנוסכת בכל את אותותיה.
הגעתי.
כשפתחתי את הדלת, כבר עמדו וקיבלוני שבעה אנשים, מכריי ומוקירי
זכרי, טרם אפח את נשמתי.
בעיניהם רעב, בעיניהם תאווה, בעיניהם אהבה מקולקלת.
התיישבתי על הכס, השמור למלך האמת, מלאך השקר. פי הבליע את
אותם דברי מיאוס נושנים.
אל מודד הזמן נשא לבי תפילה חרישית - שיזרז זה את עובדיו,
ייסרם בשוטים וידרבנם שימהרו. אולי יקיצוני לשעת גאולה?

יתקתק השעון,
           תיק תק, תק תיק,
                          כלב הפועם.

תקתוק מהיר, כמוהו כזמזום תמידי, הנשכח אט אט מהלב, עד בואה של
דממה. לכשבאה הדממה, מחפש אתה מה הדבר שהביא לצעקת השקט
הפתאומית.
כך בוגד אני בזמן, חברי שתמיד לצידי. כך חוטא אני - שוכחו
וזונחו.
תקתוק איטי, כמוהו כשארית הים, אותה זונח גל הגאות האחרון על
החוף. לוחשת היא על היבשה, לא נחה ולא נמה. מחכה היא לים שיבוא
ויאספו בחזרה.
כך יפסיק הזמן את מהלכו, לכשירצה. כך ינקום בי חברי הטוב.
אותו היום היה התקתוק איטי, וצליחת היום הייתה ארוכה וקשה,
כצליחת ימה נגועה וסוערת.
שרכתי רגליי העייפות אל הרכבת התחתית. דרכה שלה, העוברת במסתרי
הצל הנמוכים, פוגשת לעיתים בשביל המוליך אל  הגהנום. לכן, פוגש
אתה לעיתים שם, ביצורים חיים-לא חיים, העושים דרכם אל תהום
האופל.
לא הופתעתי כשכמעט ופגעו הרגליים הסוררות באחד מאותם יצורים,
הנמשכים אל קרבתה וחומה של  אש התופת.
מלמלתי מזמור סליחה, ללא מענה.
דפוס זעיר ליד ראש הדמות, דרש את מעות כלכלתי לשם כלכלת
הדמות.
אמי אמרה לי פעם, שיש שמגיע איש למצב בו מוחל הוא על כבודו
ומבקש - ויש אז, למחול על כבודי ולתת. הרבה הוא מעט, מעט הוא
הרבה.
היד נעה פנימה, מטבע נע אל היד, היד נעה החוצה, ומטבע נע אל יד
אחרת. זהו הריקוד  התמידי של רועץ האדם.
תורה של היד האחרת הגיע. אך לא הודתה לי היד האחרת. תחת כך נעה
היא פנימה, וכשיצאה אחזה במקל ארוך.
הצליל הטהור ביותר נשמע דווקא במקום הרועש ביותר.
זמר חליל, שיר ערש רחוק, מימי ערש הילדות הנוגה. נגינה שלווה,
רחומה, כה אלוהית.
ניגון שזנחתי הזכיר לי את תבנית יצרי, את טעם הדם המתוק שזרם
פעם בברי נשמתי.
מהו החלום אותו חלמתי אז? מדוע פרח מזיכרוני סוד הכוח השמימי?
האם ידעתיו  פעם? או שמא מתעני זכרוני הכושל?
אך לא! זוכרני, כן. אמי לחשה לי אותו. דומני, היה זה בליל חורף
קר. חולה הייתי, כן. דווה כאבים, כן. מדוע כה כאבתי? זאת לא
אזכור.
טיפה מלוחה נשרה מתקרת התחנה אל הלחי. הקור, שאחז בכוח איום,
עזב ותחתיו ליטפה חמימות.
אותו הדם עוד זורם בעורקיי, כן.
זוכר אני, כן.
אוהב אני, כן.
תיק תק, תק תיק, מתקתק השעון.
הרי חברי הוא,
ישחק, ישתולל וירוץ - אם ארצה. יעמוד או ישכב - אם ארצה.
רק אבקש ושלי הוא.