כאשר אתה נובר בספרי הקודש שלך
אני מביט בך מבט דל

בעודך קונה את פסלוני האלילים שלך
חונקת אותי תחושת ייאושך,
אל האל ברחת וחיפשת בנרות שבת תשובות.

בתום לב, בוהה אתה אל שמי האלוהים אשר יצרת לך,
קולות רעד ופחד מחלחלות אל נקבוביותיי.

נשמתך אט-אט נעקרת מהבובות והאנשים שבראת.

...אתה נשכח...
...ונעלם...

זעקת אחים גואלת את ייסורינו ובדמעותיי גוזר אני את הגורל.
בעוד אתה מניח את ליבי הכואב על מזבחי האלים שלך, אני בורח לי
הרחק מהמקום בו הורינו החלו מכסים מערומיהם.

  הנך בוקע ממעמקי הבית
     ונודד אל מזבח הייאוש שעליו בנית את חייך החדשים .

כשמשקה אתה את אדמתך-שיצרת בידיך. בדמי.
אלוהיך בא ואונס מחשבותיי

במאכלת מגואלת רצחתני, דקירה חזקה.
בלב.
דמי גועש לצאת מעורקי הנשמה. אנחת כאב אחרונה.
כאבי איוב מחכים לשנינו,


כל דמי צועקים אלייך מן האדמה.