זה לא היה יותר מיום שגרתי, רגיל.
היא קפצה לסופר.
ראתה את אותם אנשים עם אותם סלים, את אותן הבעות ואותם
פרצופים.
היא חשבה כמה נעימה השמש שמלטפת אותה וכמה נדמה כי רגוע העולם
- באותה שעה.

היא הרגישה טוב צעירה יפה ומוחמאת ע"י עיניים שונות.
עיניים של בחורים בני גילה, מבוגרים ממנה וצעירים ממנה.

היא נכנסה לסופר, נהנתה מזכות הבחירה שניתנה לה לבחור בין
המלפפונים במלח לאלה בחומץ, העיקר משהוא ירוק לנשמה, שיהיה
טבעי, עם טעם.

היא חיפשה משהוא מסוים אולי מישהו -
לא מצאה לכן החזיקה הכל בידיים.

לא רצתה לוותר על שום אופציה.

פתאום הערה - "עוד שנייה הכל נופל לך".
כמעט ולא התבוננה.
רגילה היתה להערות של אותם אנשים, אנשים שלא הכירו אותה, לא
ידעו מה היא חשה, ומה דרכה.

ואז היא הביטה -
האדם עם העיניים הכי עמוקות שראתה בחייה...
הוא עמד מרחק מה ממנה אך היה נדמה לה כי היה כל כך קרוב.
היא חייכה ואמרה:
"אין לי מספיק ידיים".
"בשביל מה אני פה" הוא אמר וחייך את החיוך הכי יפה שראתה
בחייה.
ממממ...

כביכול שיחה שטחית.
בחור מתחיל / לא מתחיל עם בחורה, תוקע הערה.
לא מתוחכם מדי, לא שנון מדי.

חשבה לרגע והרגישה ספונטנית.
שאלה אותו:
"אני מכירה אותך?"
הוא עכשיו הפך לנשאל.
"רק אם את מהצפון" - הוא ענה.
והיא -
מה לה ולצפון.
במרכז גרה כל חייה...
"אני שי... נעים להכיר בכל זאת"
"ענבל... הי".
שי תישאר לרגע... חשבה בליבה.

"את מפה?"
"כנראה".
"רוצה להיפגש?"
"כן".
"אוקי, פה, היום ב-22: 00, לוקח אותך מכאן"
"אהיה כאן".

-הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו...

פתאום קול שונה.
"בחורה נחמדה אם את כבר עומדת פה כל כך הרבה זמן אולי תוכלי
להוריד לי את המלפפונים החמוצים מהמדף העליון".
זו הייתה אישה מבוגרת, עם פנים יפות.

והיא -
היא עמדה שם כבר 10 דקות ליד המדף של החמוצים לבדה.
ואז נזכרה שהוא שחייך את החיוך הכי יפה שראתה בחייה חייך
והלך.

את שאר השיחה היא כבר רקמה בדמיונה.

הוא הלך בלי להשאיר סימן.
עכשיו היא לא תנוח - היא ידעה, עד שהגורל יזמן אותו שוב, באותו
יום באותה שעה ובאותו מקום
לידה...