היום בפעם השנייה או השלישית (כבר הפסקתי לספור) נפגשתי שוב עם
אותה הבחורה, בחורה מסכנה, תמימה, חלשה, חיוורת קצת ומסוכנת.
היא הייתה בהתמוטטות עצבים של צבעים נזרקים והליל כיסה אותה
בסדין סאטן, אך היא לא הגיבה.
תחילה חשבתי שאולי היא בודדה, אך לצידה עמד בחור נבון שהסביר
לה למה לשנוא זה רע, וכמה אנושי זה לכאוב.
חיפשתי דרך לעזור לה, הצעתי עזרה אך היא רק צעקה וזרקה דברים
על כל הנוכחים, עד שהבינה שרק עצמה נמצאת ונרגעה לכמה שניות.
הבחורה השנייה ממולה גם היא לא הצליחה לעזור, היא פשטה את
בגדיה והחליטה לעבור לצד. "המטורפת", כך קראנו לה: "הטירוף
נכנס בה", "כבר אין בה הגיון".
אולי כל המראות שראתה וההתמודדויות כבר יותר מדי קשים, והמילים
רגש או התמודדות כבר לא באים בחשבון הסברתי.
אותם ימים הם אינם נשכחים, יום הולך ויום בא, ומדי פעם הסיבה
נשכחת ושוב נתקפה.
בעיניי הכאב שהכרתי, הבנתי כמה זה חשוב להפריד בין שני הצדדים,
המציאות והדמיון.
קולות באים, והתמונות רצות כמו בסרט נע, התנועות העדינות, הרגש
הפורץ כאילו שבתמיד היה, והריקוד... הו, הריקוד.
ליפול או לקום, יד לעזרה, יד נפלה, יד שנייה גם היא נפלה
ובאחרונה היא קמה.
שמלה שחורה, מחוך חונק, עינייה בצלליות הליל והדמעות שזלגו
הותירו בה צלקת של כתמי האור שחשכו.
שערה פזור ומתפרע, כאילו המחשבות שהיו כל אחד לבדו לקחו חלק
מהסיפור ומשם כל אחד לצד אחר.
אותה בחורה נכנסה לתפקוד, היא הבינה כי ממולה המוות מתרחק ורצה
להשיבו.
"הרי כל שרציתי אי פעם היה למות
אז עכשיו שהחיים מסתכלים עליי ומבקשים לבוא
אני
נבהלת ונשכחת
ושוב,
בוחרת למות
לא רוצה לחיות".