והדלת נטרקת.
אני עוד במיטה, מתחת לפוך, מרגישה שאין לי בכלל יכולת לזוז,
אני מרגישה שאני לא נושמת, אני מרגישה לא עצמי בכלל.
אני מנסה לשחזר את החצי שעה האחרונה, לפני הצרחות, לפני הבכי
ההיסטרי... מנסה להגיע לרגע בו הבנתי שהוא באמת עשה לי את זה.
אני עדיין לא קולטת שהוא עשה לי את זה! אני בשוק טוטאלי...
אני מסתכלת ימינה, מסתכל שמאלה, לוקחת שתי נשימות עמוקות
ומחליטה שאני חייבת להתאפס אחרת זה יהיה רע...

אני חייבת לעוף מפה!!! חייבת לצאת!!! חייבת לנשום!!!

אני לוקחת את הסווצ'רט הענקי שיש לי על הכיסא... הסווצ'רט
שלו, לוקחת לי בדיוק שנייה להבין שזה שלו... הריח שלו... אני
מורידה את הסווצ'רט במהירות מהגוף שלי, מרגישה צמרמורת בכל
הגוף, הולכת לארון ולוקחת את הסוודר הראשון שאני מוצאת.
אני מסתכלת החוצה מהחלון... גשם. לא נורא, אני חושבת לעצמי,
אני לא עשויה מסוכר, אפילו שהטעם שלי כל כך מתוק - ככה הוא
תמיד היה אומר לי.
תופסת את התיק שלי, ויוצאת החוצה בלי לומר לאחותי מילה, והיא
גם לא שואלת. בטח היא שמעה את הצרחות.

אני יוצאת לאוויר הקר ולטיפות הגשם. אני אוהבת את הריח הזה,
ריח של גשם.
אני מתחילה לשחזר את מה שהיה...
"אני לא מאמינה שעשית לי את זה!!!", אני בשוק, והוא מולי -
אדיש.
"די, את יודעת שזה שומדבר, ושזה גם לא אני אשם", הוא אומר לי,
ואני מרגישה את הדמעות מציפות לי את העיניים, ואת החנק הזה שיש
בגרון... וכואב לי כל כך... כואב לי הכל.
"טוב, תעשה לי טובה, ליאור! באמת, אל תעשה את עצמך המסכן פה"
"אני לא עושה את עצמי מסכן, אני לא מסכן... פשוט...", זהו -
הבכי כבר מתפרץ ממני... בכי היסטרי
"טוב, ליאור, עזוב אותי!! לך מפה, אני ממש לא רוצה לראות אותך
או לשמוע אותך עכשיו!", אני זזה אחורה מהמיטה, מכסה את עצמי
בפוך.
"די בייבי שלי, די... מה את בוכה, זה לא כזה סיפור... נו,
באמת, הייתי שיכור...", הוא מתקרב אליי, מנגב לי את הדמעות.
אני זזה בקרירות אחורה. "אל תיגע בי ליאור, אל תיגע בי בכלל",
אני מנסה כל כך חזק להפסיק לבכות, ולא מצליחה.
"לי! תפסיקי עם הדרמות שלך, אין לי זין לזה", הוא מתעצבן.
"אין לך זין לזה?! טוב... אז כמו שכבר אמרתי, תעוף מפה! תלך
מפה! לךך כבר!", אני צורחת ואני מרגישה כאילו אלף סכינים
חותכים לי את הגרון... ואת הלב.
"את רוצה שאני אלך? סבבה לי, אין בעיה. אני הולך, ואת! כשתרגעי
- תבואי לדבר איתי. את יודעת טוב מאוד שזה לא היה רציני, שזו
הייתה סתם נשיקה איתה, ושזה לא היה מרגש - והייתי שיכור", הוא
אומר בשקט וקם מהמיטה.
ואני שותקת ובוכה.
"נו לילוש שלי... די...", הוא חוזר ומתקרב אליי.
"ליאור!!! אל תיגע בי! לך! לך כבר! אני שונאת אותך, אתה מבין
אותי!? שונאת! על מה שעשית לי! אחרי כל מה שאמרת לי! תלך כבר,
כואב לי לראות אותך!!!", אני צורחת ובוכה ולא שולטת בעצמי כבר
"טוב!", הוא קם.
"טוב!"
והדלת נטרקת.

ככה זה היה.

אני הולכת לכיוון הספסל בגן ומתיישבת, הגשם נחלש - כמו הדמעות
שלי...
הקור חודר לי לגוף, והגוף שלי בכלל ריק, ריק מהכל.
אני מחפשת נואשות בתיק שלי את האל.אם לייט'ס שלי... מסתכלת
לתוך הקופסא, היא דיי חדשה, עישנתי רק איזה ארבע סיגריות
מתוכה. אני מוציאה את המצית.
מנסה להדליק, אבל הקור מכבה את המצית. מנסה שוב, ושוב, ושוב...
בפעם החמישית - הסיגריה נדלקת.
סוף סוף.
לוקחת שאיפה ארוכה... מרגישה איך העשן ממלא לי את הריאות, ממלא
את הריקנות הזו שיש בי, חמים לי בגוף.

צפיתי שזה יקרה, צפיתי את זה. ידעתי את זה.
ממזמן כבר. אני לא מטומטמת.
כשהוא הכיר אותי, הוא עוד אהב אותה... זה היה כל כך ברור אז
שזה מה שיקרה.
זה היה חייב לקרות, היא לא יכלה לעמוד בזה שיש לו מישהי אחרת,
שיש לו אותי.
היא... היא הייתה יפה, מושלמת - ואחרי שהיא זרקה אותו, הוא בא
אליי, ואני כמו מטומטמת רציתי אותו.
בכלל לא תיארתי לעצמי שהוא ירצה אחת כמוני, ולא האמנתי אחרי
כמעט 7 חודשים שהוא עדיין איתי.
ולאט לאט התחלתי להאמין בי, בו, בנו.
עד שהאמנתי באהבה שלנו.
האמנתי, וכמו מטומטמת - האמת התפוצצה לי בפרצוף.
צלצול הפלאפון שלי קוטע לי את המחשבות, אני רואה בשיחה המזוהה
שזה הוא מתקשר. ליאורי שלי, אני חושבת פעמיים אם לענות או לא
לענות.
לבסוף אני עונה. "מה?", אני שואלת ומושכת את האף מהבכי.
"מה קרה!? את עוד בוכה? די, מאמי שלי, את יודעת שזה סתם, את
יודעת ש..."
"ש... שמה? שאתה אוהב אותי?! שזו היתה טעות?!", עד שנרגעתי
טיפה, הכל שוב מתפרץ.
"אוי, תעשי לי טובה! תפסיקי כבר עם הדרמות, את יודעת שאני אוהב
אותך ושאני חבר שלך ולא שלה", הוא אומר.
אני שותקת.
"את יודע את זה, נכון?", הוא שואל בקול רך ומתוק, אותו הקול
כמו שהוא אומר לי אני אוהב אותך.
"אני...", אני מנסה לענות והוא לא נותן לי.
"ואת יודעת שאת הדבר הכי הכי הכייי חשוב לי בעולם הזה,
ושבלעדייך אני כלום, ואני לא יכול...", הוא ממשיך במתיקות הזו
שלו.
הבכי שלי מתגבר ומתגבר...
"מאמי, איפה את? אני בא עכשיו", הוא אומר בקול החלטי.
"לא ליאור, אני לא רוצה לראות אף אחד, אני רוצה להיות ל...",
אני מנסה.
"לא, אני בא וזהו. איפה את?"
"בגן... ליד הבצפר שם", אני עונה. תמיד הייתי חלשה איתו, תמיד
איכשהו הוא הצליח להשיג את מה שהוא רצה.
"אני בא, ביי". ניתוק.

אני מנגבת את הדמעות, ומנסה לסדר את השיער, אבל הרוח והגשם
שעוד מטפטף קצת לא ממש עוזרים.
בעצם, לא אכפת לי ממש איך אני נראית לידו...

אחרי חמש דקות הוא כבר היה לידי, מחבק אותי, ופתאום שוב חם לי
בגוף אפילו שקר.
פתאום אני מרגישה שוב איך אני מתמלאת, שהגוף שלי כבר לא
ריק...
"אני אוהב אותך יפה שלי", הוא אומר לי ברכות, הדמעות שוב
מציפות אותי.
אני רואה את התמונה שלה ושלו, מתנשקים, זה כל כך כואב... כל
כך.
המסיבה הזו הייתה כל כך כייפית, הייתי איתו, עם חברות שלי, עם
ידידים, נהנתי כל כך. עד ש...
הייתי בחדר הקטן שבמועדון עם חברות שלי, כשהחלטתי לחפש את
ליאור... תיארתי לעצמי שהוא יהיה החדר הגדול, והוא באמת היה.
איתה. הוא היה איתה. בחדר הגדול.
תפסתי אותם בדיוק ב"רגע הלא נכון" כמו שהוא אמר - הם התנשקו.
החבר שלי התנשק עם האקסית שלו, התנשק , כן כן, אני יודעת
שהוא היה שיכור... ושהיא ניצלה את המצב. אבל... זה היה אחד
המראות הכי כואבים שראיתי בחיים שלי.

"אני אוהב אותך מאמי, ואני מצטער... כבר דיברנו על זה כל כך
הרבה פעמים. אמרתי לך. הייתי שיכור. היא גם. זה לא היה בכוונה,
זה היה ממש בטעות, לא ידעתי מה אני עושה...", תירוצים,
תירוצים, תירוצים מסכנים שהוא מביא לי.
"ליאור, תקשיב, אני לא מוכנה לזה. פשוט לא, לא בא לי לצאת
למסיבות, וכל פעם שאתה תהיה שיכור לפחד שאולי אתה והיא...",
אני מזכירה לעצמי שצריך לנשום מדי פעם.
אני מדליקה עוד סיגריה, קר לי.
"אין לך מה לפחד, זה קרה פעם אחת ואני אעשה הכל בשביל לפצות על
זה! אני נשבע לך, לי... אני מצטער", הוא מסתכל לי לתוך העיניים
בכאב.
אני מתחילה שוב לבכות בהיסטריה.
"אני לא יודעת ליאור, אני חייבת לחשוב על הכל, לראות מה אני
עושה עם עצמי. אני לא יכולה בינתיים לומר לך שומדבר", אני מנסה
להיות חזקה.
"טוב, אני אתן לך את כל הזמן שתרצי... כל עוד תבטיחי לי משהו",
הוא אומר בעצב, זה ברור שהוא יודע שהוא טעה, שהוא מתחרט, ושאם
הוא היה יכול הוא היה מחזיר את הגלגל אחורנית. אבל אי אפשר.
"מה?"
"שלא תעשי שומדבר קיצוני, ושתזכרי שאני אוהב אותך ורק
אותך".
"טוב", אני לוקחת עוד שאכטה ארוכה מהסיגריה שלי... וקמה
מהספסל, ליאור טומן את ראשו בין כפות ידיו.
"להתראות ליאור", אני אומרת, והדמעות ממשיכות לזלוג לי על
הלחיים...
גשם מתחיל לרדת, אני מכבה את הסיגריה ומתחילה ללכת רחוק רחוק
ממנו, כמה שיותר רחוק ממנו.
לתמיד.