יום חמישי, דיברתם כבר שבוע בטלפון, כל יום חיכית לשיחה עם
האדם הזר הזה. רק לשמוע את הקול שלו, להרגיש, הלב שדופק ועוד
שנייה פורץ מהחולצה שלך החוצה, הפרפרים באויר שכאילו כולם
נשאבו בואקום מטורף לתוכך, את יודעת שאת חיה.
שטפת פנים, ציחצחת  שיניים, התאפרת, התלבשת, התארגנת. את
מסתכלת על עצמך במראה ושוב פעם ושוב פעם. רק כדי לראות, שהכל
איך שהוא צריך להיות. ואז הטלפון מצלצל, את מסבירה לו איך
להגיע.
את ראית אותו בתמונה, הוא לא ראה אותך. נתת לו תירוץ מפוקפק
שעוד לא הספקת לסרוק תמונה, למרות שלידך ערימה של תמונות.
הוא יודע שהוא ביתרון. ככה, גברים, כבר תפס מעצמו. מי ישמע
דודי בלסר שהסכמת לבזבז עליו כמה שעות, כולה היה מתוק בטלפון,
או פלרטטן, או סתם שיחק אותה. את יודעת איך זה, לא?
השעה כבר 22:00 יושבת בבית מוכנה,מחכה, ואז - אז מתחילות
ההתלבטויות."למה אני עושה את זה לעצמי, הרי זה לא יהיה זה", "
אני לא יאהב אותו", את לא מבינה איך זה שכל הבחורים השווים
והחמודים תפוסים, וכאילו השאירו רק לך את כל אלו, שמחפשים
ומחפשים. אבל היי, תתעוררי, גם את מחפשת. כן, כן, את. זו
שיוצאת לבליינד דייטים ונרשמת לאתרים מפוקפקים של אנשים
שמחפשים. לא ברור מה הם מחפשים, אולי אותך, אולי את עצמם, אולי
משהו שלעולם לא ישיגו, כי הם שם שנה שלמה כבר. אותם פרצופים.
אבל כבר קבעת איתו. אז מה תעשי? תבטלי? תוותרי על הסיכוי
שאולי?
כבר חצי שעה לפני וכולך פרפרים. ואת מתה שלא להתחיל עוד פגישה
כושלת. אבל בכנות, כל מה שאת רוצה זה קצת חום ואהבה, מישהו
להתכרבל איתו בפוך, אחד שיזרום אתך בשיחה, שיתעניין בך, שישאל
שאלות, שתלכו אח"כ לים, תחזיקו ידיים, שהנשיקה הראשונה שלכם
תהיה "הנשיקה" הכי מדהימה שאת זוכרת, שהוא החזיק לך את הפנים
בשתי ידיים ונישק אותך וממש רצה את זה, כמו שאת רצית. רוצה
להיות בסרט הוליוודי, אגדה, ואז את נזכרת. את יודעת שהיה לך את
זה פעם ביד וברחת מזה כמו אש, כי אז עוד לא הבנת, ולא ידעת מה
את בעצם רוצה. התמימות שלך עטפה אותך והגנה עלייך מפני החיים.
היה לו שם מיתולוגי כזה, שם שאי אפשר לשכוח, שאת לא שוכחת.
את יוצאת החוצה. רוח, קר. מדליקה סיגריה, וכל מה שאת רוצה זה
אותו, מחכה לו, ההוא שהיה לך פעם בין הידיים והמצאת את כל
התירוצים בעולם למה לא להיות איתו. ואת מבינה, שאת בדיוק כמו
כל הפרצופים האלה של הבחורים האלה, באתרים האלה, שמחפשים
ומחפשים. כי כמו כולם, כשיש יותר מדי אפשרויות, את לא יודעת מה
לבחור, את חושבת שמגיע לך יותר, שהגיע לך יותר ואת מתחרטת.
אולי את בורחת מהפחד להפגע, אולי בורחת מהאמת, מהחיים. את
יודעת שכולם מתים, אבל לא כולם באמת חיים.
"כשיש לך את "האחד" ביד, אל תשחררי אותו, אל תוותרי, אל תברחי
מהרגשות שלך..."
מנטרה שאת חוזרת עליה שוב ושוב בראש, כי את יודעת שפעם ויתרת.
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו יוצאים לדייט ועוד
דייט, כשנדמה מסביבנו כל העולם זוגות זוגות. אבל כנראה שכולנו
מחפשים אהבה, כולנו מחפשים את ה"אחד", מחפשים שהפעם זה יהיה
"זה".
מילים, מילים ריקות מתוכן."זה", "האחד", מה הן אומרות בעצם?
אבל אין אחד, יש הרבה, וכנראה שלא כולם זוגות ולא כולם ביחד,
ואהבה היא לא מושג מוכר לכולם, רק הפנטזיה לאהבה. הצורך
וההזדקקות הזאת למישהו. מישהו שהיה לך, שאת לא מצליחה לשכוח.
אם רק הייתה דרך אחרת לפגוש להכיר.
מבטים מצטלבים עם מישהו חמוד בפאב, בבית קפה. לא, הוא לא הדייט
שיושב מולך, אלא אחד אחר שעינייך המרצדות תפסו ברשתן, אבל את
יודעת שהמבטים ישארו מבטים. מה בעצם אנחנו רוצים? את התחושה
הזאת שמישהו רוצה אותנו, או מישהו באמת? האם אתרי האינטרנט
משאירים את האהבה בגדר רומנים של אינטרנט, רומנים מאחורי חומה
של מחשב? חומה של רגשות?
אם רק היינו משתחררים, ומעבירים הלאה את המבטים המצטלבים למשהו
מעשי, היינו מפסיקים להתמרמר על מר גורלנו כיחידים ולא כזוגות.
מפסיקים לצאת בשביל לצוד מבט, שישי אחרי שישי. אם רק כל מי
שהיה מרגיש משהו, רואה מישהי, מישהו חושב על מישהי, או מישהו,
היה עושה משהו, היית עושה משהו, אז לא היה לאף אחד חרטות,
אהבות כוזבות, ואקסים מיתולוגיים. אבל חיים הם זיכרונות. ועוד
בחור, עוד דייט נכנס למגירה. אז מה אנחנו באמת רוצים? אהבה? או
חיפושים?