הוא היה לא יותר מידי צעיר. לא. בכלל לא. הוא היה כבר בן ארבע
עשרה וקצת, שזה די הרבה, אם חושבים על זה. הוא לא היה הילד הכי
מקובל או אהוב בשכבה שלו. גם זה ממש לא. אבל הוא גם לא היה
מאלה שלא יודעים עליהם.
את האמת? הקטע של להתחיל להיות כזה אחד שהבנות אוהבות התחיל
אצלו רק בסוף כיתה ח'.
הוא היה ילד יפה מאוד, אולי הכי יפה בשכבה. היו לו עיניים
כחולות-טורקיז כאלו. הוא בכלל לא אהב אותן. אבל הבנות כן. היה
לו שיער חום כהה, בערך עד הכתפיים, אבל מדורג כזה. זה היה שיער
חלק, ומבריק, אבל הוא כל הזמן רצה להסתפר. רק איזה אחת שלומדת
אתו בכיתה שכנעה אותו להישאר ככה. הוא היה תלמיד של מאיות,
ותשעים היה ציון מבאס מבחינתו. הוא למד כל מיני מקצועות שלא
היו חייבים, והוא חשב שהוא די חכם. גם במתמטיקה הוא היה טוב.
יום לפני המבחן במתמטיקה, ביטלו לו שיעור לשון, אז הוא הלך
לשכב על הדשא כמו כולם. התחיל להיות חם נורא, אז הוא נכנס
לבניין של כיתות ט', והתיישב על הספסל במסדרון, בין הכיתה שלו
לבין הכיתה שלה. הוא לא שם לב שהיא יושבת קרוב מאוד. למעשה,
הוא בכלל לא שם לב שהיא שם. בעצם, הוא בכלל לא ידע שהיא קיימת
עד אז.
אף אחד כמעט לא ידע שהיא קיימת. לא היו לה חברות, וחברים זה
בכלל מילה מוזרה בשבילה. היא הייתה אאוטסיידרית ברמות מטורפות,
וממש לא מתוך בחירה. היא כל הזמן חשבה שזה בגלל שאין לה
ג'ינסים יקרים כאלה כמו שיש לכל הבנות בכיתה שלה. והיא צדקה.
אולי אם היא הייתה מעשנת זה היה יותר טוב. אבל היא פחדה לצאת
מהבניין בהפסקות, כי כל הערסים היו יושבים שם בחוץ ומריצים
דאחקות, ומי יודע מה עוד. היו רק עוד שתי בנות בכיתה שלה שלא
היו להן חברות, אבל מצד שני, הן היו חברות אחת של השנייה, ויש
כאלה שזה מספיק להם. היא לא הייתה כזאת מכוערת. כאילו, לא יפה
במיוחד, אבל יש הרבה פחות יפות ממנה. היא גרה בדירה קטנה, יחד
עם אימא ואח גדול בשנה. כסף - לא היה להם יותר מידי.
אז, באותו יום, היא ישבה שם מחוץ לכיתה ובהתה בקיר. זה לא היה
כל כך מרתק, אבל זה עזר לה להתעלם מהקולות של כל החבורות בחוץ.
שבועיים לפני פסח ככה, היה חם מאוד, שרב כזה, וכל הבנות באו עם
גופיות בשביל להבליט תציצי. היא לא באה עם גופייה. לא היה לה
מה להבליט. היא העדיפה להסתיר. הם היו קטנים מידי לטעמה,
ולמרבה הצער, היא לא הייתה היחידה שחשבה ככה.
הוא בדיוק נכנס, והתיישב על ספסל ממש קרוב, עם ספר אלגברה. היא
הכירה אותו. ידעה שהשם שלו זה משהו עם י', ושהוא לומד אתה
בהקבצה במתמטיקה. היא לא התייחסה אליו יותר מידי.
וגם הוא לא אליה.
היא התחילה להשתעמם, והקולות בחוץ לא חדלו להפריע לה. היא
נכנסה לכיתה והוציאה ספר גיאומטריה, והתיישבה ליד אחד
השולחנות. הפרחה הראשית הסתכלה עליה במבט מעוצבן, כאילו כועסת
עליה שהיא במקום לא לה. השפוטות שלה הרימו מבט אליה. היא לא
יצאה. היא כבר רגילה לזה. ואין לה מה לחפש בחוץ, בחום הנורא
הזה עם כל הילדים השמחים.
היא הוציאה עיפרון והתחילה איזה שאלה שם. היא הייתה בדיוק בחלק
המרתק על טרפז איי בי סי די, כשהפקאצה בבעלותה של הפרחה הפסיקה
ללעוס לרגע את הבזוקה, ואמרה לה "את יכולה לצאת בקשה? את
מפריעה לנו". היא הרימה את הראש, התבוננה בה לרגע, ואזרה את כל
האומץ שהיה לה. "לא". היא החזירה את מבטה לספר גיאומטריה, וחשה
בניצחונה. למרבה הצער, הפקאצה לא התכוונה לסתום בקרוב. "לא
הבנת כנראה. זאת שיחה פרטית. צאי". השפוטות והפרחה הראשית החלו
לצחקק. "לא רוצה", היא ענתה.
"וואי, איזה קרצייה, מה את תופסת תחת?! למה מי את בכלל חתיכת
שטוחה מחוצ'קנת, תני לדבר לבד יא מסריחה!"
היא הרימה שוב את מבטה, משתהה. "מעניין", היא חשבה. "זה קצת
מוזר. לה יש לפחות שמונה קילוגרם עודפים, ולמעלה זה רק פוש-אפ.
הפנים שלה מכוסות בכל מיני סוגים של פצעונים, והיא אומרת
לי...?" זה מה שהיא רצתה לומר לה, אבל כל מה שיצא לה היה "טוב
נו" ובניגוד גמור למה שרצתה לעשות, רגליה הוליכו אותה אל מחוץ
לכיתה עם הספר ביד.
הוא עוד ישב שם, עם איזה מישהי, ודיבר אתה על החבר שלה. הוא לא
הבין מה כולן פתאום חושבות שהוא חמוד, ומגלות לו דברים. הוא
באמת לא הבין. הוא עשה את עצמו מקשיב בזמן ששינן את הנוסחאות
האלה שהביאו לו.
זאתי שהוא דיבר איתה הלכה, איזה אחת קראה לה.
אנחת ייאוש עלתה מהספסל שלידו. הוא התבונן וראה אותה יושבת שם,
עם העיפרון בין השיניים, כמו שהוא עושה עם עטי פיילוט.
"מה קרה?" הוא שאל אותה. לא היה לו  מושג למה.
היא נבהלה מהפנייה, והסמיקה.
"אתה יודע איך, אה, מוכיחים את זה?" היא שאלה, והסתכלה על הספר
במקום עליו.
"בטח. הנה נתון לך פה שאיי די שווה לאיי פי. למה לא סימנת את
זה בשרטוט?"
"אה..! תודה... ממש ממש תודה.." היא הסתכלה עליו וחייכה.
הוא חייך בחזרה.
הוא נזכר שהוא צריך עוד להתכונן לגיאומטריה, ושאין לו פה ספר.
"יש, אה, עוד משהו שאת לא מבינה?" הוא שאל.
"אממ..." היא הסמיקה אפילו עוד יותר, והתחילה להניע את רגליה
בתנועה עצבנית.
"לא..."
"אה."
היא חייכה אליו שוב, והעבירה עמוד אחד אחורה.
"רגע, אז מה זה?" הוא הצביע על שאלה שהייתה מסומנת עם כל מיני
צבעים, והיה לידה סימן שאלה ענקי.
"הממ... זה היה הספר של אח שלי". היא אמרה, היא לא שיקרה, אבל
את השאלה הזאת היא באמת לא ידעה לפתור.
"מצויין! אז אולי תגידי לי איך פותרים? נדמה לי שאף פעם לא
עשיתי אותה..."
"אה..." היא לא ידעה מה לומר. "אני אנסה. עשיתי את זה אתמול -
אני כבר לא זוכרת..."
היא התחילה להעביר כל מיני קווים, בניות עזר חסרות טעם, ועשתה
טעיות מטומטמות.
הוא הסתכל עליה מוזר. עד היום הוא היה  בטוח שהיא מצוינת
במתמטיקה. טוב, נו, הוא כנראה טעה.
"לא לא... את לא יכולה להגיד את זה. אין משפט כזה." הוא הניח
את ידו קרוב לידה, חטף ממנה את המחק ומחק את מה שהיא כתבה
במחברת.
היא נבהלה, והפילה את הקלמר. התוכן שלו נשפך והתגלגל על
הרצפה.
היא רכנה להרים אותו, והוא התעמק בשאלה. השיער השטני הבהיר שלה
גלש מכתפיה. השיער שלה היה הדבר שהיא הכי אהבה אצלה. הוא היה
חלק, וקצת בלונדיני. הוא היה הדבר הכי יפה אצלה, אבל אף אחד לא
שם אליו לב.
היה נדמה לו שהוא הצליח להוכיח, אז הוא ניסה לקרוא לה, אבל
באמצע הוא ראה אותה, ומשהו ממש מוזר קרה לו.
הוא הסתכל עליה עוד קצת, היא הרי עם הגב אליו. היה בה משהו
שנורא העציב אותו, אבל רומם את רוחו בבת אחת. דמותה הנוגה,
הרוכנת, הגב הכורע, והשיער הגולש...
הוא ניסה לתפוס עוד קצת ממנה, אבל משהו התהפך לידו, והפעם היה
זה התיק שלו.
הוא לא בדיוק שם לב מה קרה, אבל היא כן.
היא הסתובבה בפתאומיות ואמרה שהיא מצטערת.
הוא ניער את ראשו במהירות, ניסה להיזכר איפה הוא, ומה בדיוק
הוא עושה שם, וכשנזכר, החל לקלוט מה קרה. לא משהו מיוחד, סתם
הפילה לו את התיק.
"לא נורא" הוא אמר וחייך אליה.
"אני באמת מצטערת."
"אין על מה."
היא חייכה כמתנצלת.
הוא רכן לאסוף את הדברים, כורע לידה.
היא קיוותה שזה יהיה כמו בסרטים האלה, שהוא מפיל לה את הדפים
ושניהם אוספים יחד, עד שאת הדף האחרון שניהם מנסים לקחת, ושמים
בטעות יד אחד על השני.
אבל זה לא היה ככה. נשמעה רק צרחה, ואיזה אחת ממש מקובלת ויפה
באה לדבר איתו, לחוצה מאוד. היא גררה אותו איתה, הרחק ממנה
ומספר האלגברה שלו שנשאר על הספסל, וליבה התכווץ בצער, והיא
כבר התחילה להאשים את עצמה על שציפתה ממנו למשהו.
היא אספה את הספרים האחרונים ושמה אותם על הספסל ליד התיק שלו.
התבוננה בו ארוכות מעבר לחלון, מדבר עם הפקאצה מהכיתה. היא
הסתובבה ונכנסה לשיעור.

בהפסקה הבאה היא שוב יצאה מהכיתה, אולי כדי לראות אותו. היא
התיישבה על הספסל, וראתה שהוא קרוב. ניסתה לפחת שיחה עם איזה
אחת מהכיתה, שעמדה שם. נכשלה, וזאתי מהכיתה התרחקה מהר מאוד.
היא פשוט נורא רצתה שיחשוב שיש לה חברות. זה לא בדיוק הלך.
למרבה ההפתעה, הוא פנה אליה. הוא חייך, והושיט לה משהו.
"קחי, שכחת את זה פה." היא הסתכלה והבינה שזה הספר גיאומטריה
שלה.
"הו, תודה..." היא מלמלה.
"תגידי, איכפת לך להסביר לי פה כמה דברים?" הוא שאל והצביע על
הספר אלגברה.
"כן למה לא", שמחה.
הם ישבו שם בהפסקה, שניהם מוצצים עטים, הרגל שלו מתחככת קלות
בשלה מפעם לפעם, אולי במכוון.
הוא לא היה מרוכז באלגברה.
היה משהו אחר שריתק אותו.
היא בדיוק סיימה איזשהו תרגיל, והוא הנהן כאילו הבין. הוא לא.
זה לא היה משנה, הוא במילא יצליח במבחן. הוא הסתכל על הקרסול
שלה. סתם טייץ מתרחב כזה, עם שני פסים בצד. משום מה  הוא אהב
את זה. והוא שונא מכנסיים כאלה. הוא בדיוק אמר את זה לאיזה אחת
שדלוקה עליו לפני יומיים.
היו לה נעליים מוזרות כאלה, וגרביי ספורט, כמו שיש לו. כמו שיש
לבנים.
"הי, אתה שם?" היא היססה לשאול. עד שהוא יודע איך קוראים לה,
היא לא צריכה להיות נודניקית. שלא יתעצבן.
"כן, כן", הוא היה ממש מבולבל. מה קורה כאן?
"טוב. אז בוא נעשה את מאה חמישים ושבע עכשיו, בסדר?"
"טוב, טוב... בטח תעשי אני רוצה לראות" מה יש לראות בתרגיל
במתמטיקה? הוא חשב. ואז, איזה קול ממש ממש לא מוכר בערך מאחורי
האוזן אמר לו "מה שיש לראות בשני פסים של טייץ".

כבר חודש שהם יושבים ככה כל יום אחרי שיעורי מתמטיקה על הספסל
בין שתי הכיתות שלהם. לפעמים היא עוד באה עם הטייץ הזה, או עם
הגרביים.
הם לא מדברים על שום דבר חוץ מזה.
לפעמים היא לא באה, והוא לא יודע למה, אז הוא עומד קרוב ומסתכל
על הרצפה, מצפה לראות את הגרביים שלה.
לפעמים היא יוצאת מהכיתה, והיא רואה אותו יושב על הספסל עם כל
המקובלות האלה, שלטייצים שלהם אין פסים מגעילים, ושיש להן
גרביים מהממות כאלה.
אז היא נכנסת חזרה לכיתה, ולא יוצאת, מחכה... אולי בהפסקה הבאה
הוא יחכה לה שם לבד.
לפעמים הוא יושב עם ידידות שלו על הספסל, ואז היא והגרביים שלה
יוצאים מהכיתה. ואז, היא מזיזה את השיער השטני שלה בתנועה
עצבנית כזאת אל מאחורי האוזן. הוא לא אהב שהיא עשתה את זה, כי
תמיד מייד אחרי זה היא הייתה חוזרת לכיתה, והוא היה רואה אותה
שוב רק בהפסקה הבאה.
ועד אז - הוא היה ממשיך לשבת על הספסל עם הידידות היפות שלו.
אבל רק איתה, ודווקא איתה, הוא הרגיש הכי טוב שבעולם.
פתאום הוא שוב אוהב מתמטיקה.
וגרביים.