אמא, אבא, אלי, גיל, טל, בן, נדב ולכל הדרדסים
אוהב אתכם הרבה















ראשית דבר


11 בפברואר, 2076. אוטופיה.

11 בפברואר 2076....אני בן 100.... אף פעם לא האמנתי שאגיע
לגיל מופלג שכזה...
אם הייתם פוגשים אותי בגיל 18,  סביר להניח שהייתי נותן לי
שנתיים לחיות, אולי שלוש אם הייתי במצב רוח טוב במיוחד באותו
יום.
בגיל 20 כבר האמנתי שאזכה לראות את גיל 30, בגיל 30, הערכתי את
תוחלת חיי בכ-50. והנה אני פה, בן 100 כבר, ואם תשאלו אותי
היום...נראה לי יש לי לפחות עוד 20 שנה...יצא 120...
ממש כמו שאיחלו לי בכל יומהולדת...תמיד זה נשמע לי קללה, היום
זה נשמע לי הגיוני...
שתיים בצוהריים, קמתי לפני חמש דקות אבל עוד לא יצאתי מהמיטה.

כבר חמש דקות אני ער בגיל 100...מנסה לעכל את התחושה.
לפני 100 שנה יצאתי לאוויר העולם.  העולם ההוא.  העולם שהשארתי
מאחוריי בגיל 27. אמא שלי לא רצתה את ההריון הזה בכלל.  בן
רביעי לאמא שתמיד רצתה בת.  סיפור חיי בשש מילים.
לאיזה עולם מסריח נולדתי. מקבלים חיים אבל לא את אלו
שרוצים....
דברים כאלה לא קורים כאן אצלנו באוטופיה לשמחתי,  פתאום אני
קולט שאני ממש נשמע זקן,  
זיכרונות הילדות שלי הם מעולם כל כך רחוק מפה שאם אספר אותם
למישהו שנולד פה בטח אשמע לו כאחד שהשתחרר לו הבורג, משוגע,
הנה אתם רואים אפילו הדימויים שלי זקנים...
"השתחרר לו הבורג"...כמה שנים לא שמעתי את זה...
"משוגע"...כמה זמן לא שמעתי את זה...
בכדור הארץ קראו לי משוגע שדיברתי על אוטופיה,
באוטופיה אני עשוי להישמע משוגע אם אדבר על כדור הארץ,
חיים משוגעים היו לי, ללא ספק...
דווקא משמח אותי כשאני חושב על זה שהעולם הישן והנורמות שהיו
מקובלות בו נחשבות משוגעות כאן, דווקא כאן, המקום שכשדיברתי על
הקמתו נחשבתי תחילה כמשוגע על ידי שכניי לחיים בו.  
הצלחתי.  
לגמרי...
אני יושב עכשיו מול המחשב לכתוב את העבודה האחרונה שלי.  סיפור
הקמת עולמנו.
תמיד אמרתי שזה הדבר האחרון שאני רוצה להשאיר לעולם אחריי, את
סיפורי שעשוי להישמע משוגע אני יודע,
אבל כשתקראו אותו חשוב שתזכרו.  פעם אוטופיה לא הייתה קיימת.
פעם "אוטופיה" היה רק ספר.
באותם ימים חיו כל בני האדם על פני כוכב לכת אחד, כדור הארץ
שמו.
בעולם אחד, כבתוך כלוב ענק, כלואים כל בני האדם.
משהו היה חייב להשתנות...

שיר יומהולדת

כשהייתי קטן נורא רציתי אוטו קטן, אדום, מבריק, על שלט כמו
לכולם
אז הלכתי לאמא וביקשתי ממנה והיא אמרה - לא
ביקשתי יפה והיא אמרה - לא
התנהגתי יפה כל היום בבית וביקשתי שוב והיא בשלה - לא !
אז בכיתי...
אחרי כמה ימים היה לי יומהולדת ובדיוק באותו יום אמא נתנה לי
מתנה, קופסא,
פתחתי אותה ובפנים היה...אוטו....קטן, אדום, מבריק, על שלט,
בדיוק כמו שרציתי !


עברו כמה שנים ומכוניות צעצוע כבר לא עניינו אותי, נורא רציתי
להצליח בלימודים,
כמו כולם.
למדתי, השקעתי, נבחנתי ויום אחד המורה החזירה מבחנים ונכשלתי.
אז הלכתי למורה וביקשתי שתבדוק את המבחן שוב והיא אמרה - לא
ביקשתי יפה והיא אמרה - לא
השתתפתי כל השיעור וביקשתי שוב והיא בשלה - לא !
אז בכיתי...
אחרי כמה ימים היה לי יומהולדת ובדיוק באותו יום המורה הודיעה
לי שהיא תבדוק שוב את המבחן שלי, בדיוק כמו שרציתי !


עברו עוד כמה שנים וגם מבחנים כבר לא עניינו אותי, כל מה
שרציתי היה לומר לך :
"אני אוהב אותך"
ניסיתי והפה אמר - לא !
השתדלתי והפה אמר - לא !
ניסיתי בשארית כוחותיי והפה בשלו - לא !!!
אז בכיתי.
בכיתי כי ידעתי שכבר היה לי יומהולדת...

משכורת צבאית

איך הצבא בונה על זה שחיילים יסתדרו עם משכורת צבאית ?
320 שקל...מצחיק...
כשאני התגייסתי משכורת צבאית הייתה 230 שקל.
אמרו לי את זה בבקו"מ אמרתי להם :
"עם כל הכבוד אני סטנדאפיסט, אני רגיל לרמת חיים מסויימת, אני
אלך עכשיו הביתה תחזרו אליי עם הצעה יותר נורמלית"
הלכתי, ישבתי בבית. בהתחלה שלחו לי כל מיני משטרה צבאית וכאלה
- שלחתי אותם לדרכם כמובן אבל בסוף קיבלתי טלפון מלשכת גיוס -
הנהלת חשבונות.  
אמרו לי : "נשאר לנו כסף מהסיוע האמריקאי, אם לא תספר לאף אחד
אנחנו יכולים להוסיף לך עוד 4500 שקל."
אמרתי : "מתאים לי."
למחרת הגעתי לבקו"מ, התגייסתי, וואלה שרות סבבה.  בבית ליד, 20
דקות מהבית.
ארבע שעות ביום כמעט חמשת אלפים בברוטו - התחלתי לחיות...
הייתי מקבל תלושי משכורת הכי מצחיקים בעולם :
230 שקל משכורת ועוד 4500 שקל רשמו לי כל חודש פדים, החזרי
נסיעות...מה שיכלו לרשום...
אחרי איזה שנתיים עשו סדר בצבא החליטו לקצץ בסעיף השוחד.
אמרו לי : "אתה יורד למשכורת של סגן בשנה הראשונה שלו בקבע
2500 שקל"  
אמרתי להם : "זין ! לקחתי דירה והתחייבתי על תשלומים לאוטו לא
יכול.  5 ברוטו או שאני משתחרר."
אמרו לי : "להשתחרר ??? מה אתה אומר...איך בדיוק ? השרות חובה
במדינה. לא ידעת ???"
אמרתי : "יודע." הוצאתי גימלים ו...יאללה...איך משתחררים ?
מבדיקות שערכתי התברר שכדי להשתחרר אחרי שנתיים אתה צריך או
להיכנס להריון או להתחתן.
אז התחתנתי, כי אני נגד ילדים מחוץ לנשואין...

"ילדה, רוצה לבוא איתי לסיני ?"

הייתי בסיני.
פגשתי בחורה, בלילה טיילנו על החוף.  
הסתכלנו על הדובה הגדולה, הדובה הקטנה, חמשת האחים הבכורים,
זהבה, אתי לוי, סיני...
היה נורא רומנטי, זה נראה כמו הרגע הנכון לשכב על החול
ו...להתלטף קצת.
פעילות נורא מקובלת אצל זוגות, ממש MUST ביחסים,   חשבתי על זה
קצת ושמתי לב שליטוף על החוף  כמה שלא תתאמץ בכל מקרה לא ייצא
חינני.
כל ליטוף רך ומלטף ככל שיהיה יסתיים תמיד בנעור חול מהבגד.
ים נחשב אמנם מקום נורא רומנטי - חוק.
אבל בואו נעמיד את החוק הזה למבחן.
במקום לומר ים הוא מקום רומנטי. נקודה.
נאמר : ים הוא מקום רומנטי ? (סימן שאלה)
בים, אם כבר הספקתם לשכוח, יש חול ומים.
חול מה לעשות לא הולך מי יודע מה עם רומנטיקה.
חול נכנס לכל מקום. לתוך הנעליים, לבגדים, לתחתונים אפילו.
אתה נכנס למקלחת אחרי ששכבת שעה על החוף, מוריד בגדים וליד
התחתונים שלך יש ארגז חול.
כל מה שחסר על הרצפה של המקלחת זה דלי וכף...
ובקשר לשקולים הפיזיים שקשורים לקיום פעילות מסוג כזה בים, על
החול שהחיכוך בו יוצר תגובה שדומה רק לחיכוך של נייר שיוף על
עץ בשעורי מלאכה בבי"ס.
סקס בים משמעותו פציעה.
רומנטי ?  לא יודע...
בים יש גם מים, והם לעומת החול מקבלים המון תשומת לב והערכה,
מה שאי אפשר לומר לגבי החול....לדעתי יש חוסר הערכה לחול.  
אתם יכולים לראות אנשים מסתובבים מודאגים ממצב המים במדינה.
דואגים שהמים יום אחד יאזלו,
מה לגבי החול ?
מגיע לו מעמד גבוה יותר, דומה הרבה יותר לזהב מאשר לחול כמו
שאנחנו תופסים אותו היום.
חול הוא משאב יקר וחיוני, למשל ידעתם שבישראל החול הולך ואוזל
?
אני כבר לא מדבר על רצועת החוף המדלדלת בגלל הבניה, בזה המון
ארגונים נלחמים אבל
לי מציק שאף אחד לא מעלה לסדר היום הציבורי את העובדה המזעזעת
שבארץ אין יום שעובר בלי  שגונבים בו חול.  
כנופיות שודדי חול. ממש כמו ב-MAD MAX""...
אנשים שמתגנבים עם משאיות בחשכה לדיונות וגונבים חול.  המצב
חמור.  בקרוב לא יהיה חול.
לא תהיה ברירה, יצטרכו להעביר חול מהכינרת.  אם גם שם ייגמר לא
תהיה ברירה, נצטרך לייבא
שממה. מים ושממה מטורקיה, בעסקת חבילה.  
אנשים מתייחסים לחול בקלות ראש.  אה...שטויות, זה רק חול...
חול מתקשר לסתם.
יום חול לדוגמא, מה זה ?  
סתם יום. לא כמו "שבת". חול הוא אף פעם לא סתם.  אפשר לראות את
זה בדברים הקטנים.
חול בכיס לדוגמא, זו הוכחה מובהקת לאופי הייחודי של החול.
חול נכנס לך לכיס זה עסקה לכל החיים.  תהפוך את הכיס 700 פעם,
תכבס את המכנסים הפוכים, ישרים  ובאקונומיקה - החול נשאר. לא
סמל לדבקות במטרה ? זה נראה לכם סתם ?
בסיני, חשבתי על זה קצת.  על המסע של בני ישראל במדבר.  אומרים
אפילו שהם עברו שם...אולי...
40 שנה.  4 שעות נסיעה מסוואץ עד לאילת.  8 שעות, בסדר ? אין
רכבים ? 8 ימים ? חודשים ? שנים ?
אבל 40 שנה ??? למה ?
השטח שהם היו צריכים לעבור, אפשר לאמוד אותו ב-600 ק"מ.
40 שנה.  365X40=בערך 15,000 יום.
בשביל לגמוע מרחק של 600 ק" ב15,000 יום צריך ללכת בקצב של 40
מטר ביום.  
40 מטר ביום ?  מה עכב אותם כל כך ?
לדעתי : חול בתחתונים...

סוטים

העולם מלא סוטים.
מהי סטייה ?
מתוך המלון : "סטייה (נ) - נטייה הצידה, פניה מן המוסכם
והמקובל"
פניה מן המוסכם היא סטייה, די פשוט, נכון ?
בכל מה שנוגע לדרך שיש לעבור מנקודה לנקודה, הפירוש המילוני
יתקבל על ידכם בוודאי ללא כל קושי, אבל החיים הם יותר מסתם דרך
שעוברת מנקודה לנקודה, לא ?
לא.
אתה נולד, אתה מת, החיים הם דרך שעוברת מנקודת פתיחה לנקודת
סיום,  ממש כמו ניווט בצבא.
וכמו בצבא, גם בחיים, לא כולם מצליחים בניווטים.
מה שמוזר בדרך הזאת, החיים, שכל טעות בניווט יכולה רק לקצר את
דרכך אל נקודת הסיום ולא להרחיק אותך כפי שהיית מצפה.  
והעולם היה תוהו ובוהו.
הכל היה מותר.  חוץ מדבר אחד.  עץ הדעת.
ואדם, עם חווה החלו צועדים בדרך,  הצוות הראשון בהיסטוריה.
אין להם מפה, ולא נ.צ., כלום.  אפילו עקבות אין על השביל, הרי
הם חונכים אותו...
אדם לא ידע לאן לפנות וכך גם לא אשתו.  בלבול.
חווה רוצה לדעת.  אסור.
סוטה. הסוטה הראשונה בהיסטוריה.  
וגן העדן נסגר.  עולם קטן שכל אוכלוסייתו 2 אנשים חרב בגלל
שחמישים אחוז מאוכלוסייתו סוטה.  חצי.  המון לא ?   מה אתם
אומרים ?  מה המצב היום לדעתכם ?  באחוזים, כמה מאוכלוסיית
העולם סוטה היום ?  יותר מחצי ? פחות ?   סגורים עם עצמכם על
תשובה ?
השאלה היא בעיני מי.  סוטים בעיני מי ?
רשימת ההתנהגויות האנושיות המוגדרות כסטיות רק הולכת ומתארכת
בכל רגע, מישהו חושב כרגע על משהו חדש...זה לא ייגמר לעולם.  
אנשים טועים, אנשים מטעים, אנשים חוטאים, אנשים סוטים.
בדרך הזאת נוסעים פעם אחת.   מנסים לעשות את הנסיעה ארוכה
ומהנה ככל האפשר.  
בדרך, אם תסתכלו מהחלון אפשר לראות המון דברים.
נופים משתנים, פרצופים משתנים,  טקסים,  פרידות מאנשים שסיימו
את הדרך שלהם ממש מהר,  זיכרונות יפים ותמונות מעוותות,  אם יש
לכם אומץ, אל תעצמו את העיניים.
מאז אדם וחווה כבר קמו ונפלו מאות אלפי צוותים.  
זוגות, בודדים, משולשים וחבורות,  תנועות המוניות, זרמים
ונחשולים, מה לא ?
אדם נולד.   המשחק מתחיל.  
הרצון לדעת שהחל בחווה (והיה חטא מלכתחילה) לא פסק לעולם.  

"לא תחמוד את אשת רעך"
(פלוס קטע בונוס : כבד את אביך ואת אמך והם כבר יסדרו לך
קבוצה)

אורי מלמיליאן ומשה סיני.

אורי מלמיליאן לא נשאר בנתניה בגלל ההנהלה.  
אלי אוחנה מנג'ר בית"ר י-ם.  
יש כבר כאלו בקהל שרוצים שהוא ילך.
הם בטח רוצים את אורי במקומו.
גם באר שבע חשבו על אורי.  
במקומו לקחו בסוף את מוטי שבכלל הגיע מהמקום שבו אורי לא
נשאר.

משה סיני כמעט נחת בשכונה ליד שפיגל, כמו בימים הטובים.
אז הם היו 'תרנגולי כפרות'.
אוהדי בני יהודה שקראו בשבוע שעבר על האופציה שסיני יחזור ודאי
דמיינו בעיני רוחם כי אם משה סיני בשכונה - בליינד תוך שנה
מתגברים על משוכת "ליגת העל" הזו,
תוך שלוש שנים רבע גמר גביע אירופה.  בליינד.
אז עבר עוד שבוע.  
גם השבוע אורי ומשה לא מאמנים.

יש קבוצות שמחכות למושיע, באר שבע קבוצה כזו למשל.  
הרשו לי להציג עצה קטנה למקבלי ההחלטות בקבוצות אלו :
בעשרת הדברות שנתנו למשה  נאמר "לא תחמוד את אשת רעך"
ליתר בטחון, לפני שאתם בוחרים מאמן תנו הצצה קלה ברשימה הבאה
:

מאמנים תפוסים
גוטמן חתום בחיפה,
אלי כהן חתום בחיפה,
קשטן חתום אצל תל אביבית
וגרנט רואה מספסל האימון של מכבי בתוכנית הבוקר של צופית איך
מנסרים בחורה,



נ.ב.
אם אתם חושבים על שייע אז תתפלאו לשמוע שאתם צריכים להחתים גם
בלם חדש.
רונן.
ככה זה בעשרת הדברות גרסת המילניום :
"כבד את אביך ואת אמך והם כבר יסדרו לכם חוזה בקבוצה החדשה
שלהם"...

אמת בפרסום
או
הוא ימכור אפילו את האמא שלו

הטלוויזיה בישראל פועלת בגלים.  גל של תוכניות אירוח, גל של
תוכניות מתיחות, גל של תוכניות לילה.  באוניברסיטאות וודאי
מנהלים סטודנטים צעירים לתקשורת דיונים סוערים בקפיטריה על
המניעים לתופעה זו שסממנים שלה מופיעים גם בעולם ספציפי יותר
בטלוויזיה, עולם הפרסום, נותר רק לקוות שבניגוד לפוליטיקאים
דור העתיד של התקשורת בישראל לא רק יבין את השיטה אלא גם ינסה
לשנות אותה. ומהר. העניינים מדרדרים.
גל חדש של פרסומות מציף את מסכינו, הנושא הכי "אין" מסתבר -
המשפחה.
מזקן שמספר על נכדו המיוחד, דרך ילד ששותה יין כבר בגיל 10 ועד
לשני שובבים קטנים שעושים לאבא שורף עם תוספת סחוג לחומוס. יש
גם בעיות משפחתיות (שגרה זה רע) ורומנטיקה בעיקר רומנטיקה...
(את אשתי לא הייתי מחליף אבל כדור לכאב ראש כן...שירה ממש...)
המצטרפת האחרונה לשוק הטלפונים הסלולריים בישראל מריצה לאחרונה
סדרת תשדירים שמטרתם לעודד את הציבור לבחור דווקא ברשת שלהם
תוך הצגת שלל הטבות.
אחד התשדירים מכריז בגאון כי 10 דקות שיחה עם בן משפחה יחושבו
לכם ברשת זו כדקת שיחה אחת. לא במקרה קושרים המפרסמים את מכשיר
הטלפון למשפחה אולם עלינו להודות על האמת טלפון כמו גם משפחה
הם מונחים שכבודם הולך ופוחת משנה לשנה.
ממבט ראשון זו נראית הטבה לעניין אבל בינינו, 10 דקות ?  ועוד
עם בן משפחה ??? מה למפרסמים אין משפחות ???
READ MY LIPS : אי אפשר לדבר עם בן משפחה יותר משלוש דקות.
נקודה. תמשוך עוד קצת וזה ייגמר בריב - חד וחלק.  אז למה לכל
הרוחות משקרים לנו בפרסומות ???
אמנם שנותיו הראשונות של מכשיר הטלפון בבתינו לוו במריבות אין
סופיות על זכות השימוש במכשיר, המכשיר התגלה כמקרב לבבות מצד
אחד ויוצר סכסוכים מצד שני,
אולם אט אט הולכות ונעלמות תמונות מוכרות מחיינו כמו חייל
שצועק להורים "תרשמו מספר" בטלפון ציבורי בתחנה המרכזית בעפולה
כשאת מקומן תופסות מהדורות עדכניות יותר עמוסות קדמה מצד אחד
אולם חסרות נשמה מצד שני. (כמו המכוניות היפאניות...) לחייל
הזה יש כבר פלאפון....
קסמן של שיחות הטלפון הארוכות התפוגג בשנים האחרונות, פעם זוג
בהווצרות לא היה מרשה לעצמו לסגור את הלילה בלי שיחת טלפון
ארוכה כאורך הגלות שמכילה מינימום של 250 מלות חיבה לדקה היום
לעומת זאת נשיקת ה-"לילה טוב" תעשה ככל הנראה על גבי מסך מחשב
בחדר פרטי באינטרנט.   הפלאפון המדובר, כמו כל מוצר חדש יצא
לשוק מלווה במסע פרסום. תשדיר המשפחה הוא תוצר של מחשבה ועבודת
מחקר מקיפה שכלל ניתוחי שוק, סקרים ועיבודים סטטיסטיים של מירב
הנתונים.
מסקנה אפשרית ראשונה : לקופירייטר שהגה את הקמפיין אין משפחה.
הוא בודד וכל מאוויו מסתכמים בשלט עץ על הדלת המכריז על חיים
משותפים וארבעה שמות.  עצוב.
מסקנה שנייה אפשרית : חברת הפלאפונים מודעת למצבו העגום של ערך
המשפחה בחברה הישראלית של ימינו והיא מנצלת ניצול ציני של המצב
בכדי להבטיח הבטחות שלעולם לא יקויימו.
אם בניצול ציני מדובר שהמניע מאחוריו כלכלי גרידא - שייהנו
מהכסף ! חלאות...  
לעומת זאת אם מדובר בסופו של דבר באמת בעבודה של קופירייטר אזי
מדובר בשפל חדש בכל מה שקשור ל-"אמת בפרסום".  
בלונדון, כך גורסת חווה אלברשטיין במפורסם שבשיריה, הטלוויזיה
מצויינת.  למה ?  כי היא אמיתית.  בגיחתכם הבאה ללונדון הדליקו
את הטלוויזיה בחדר המלון בו שיכנה אתכם סוכנת הנסיעות שקיללתם
לאורך כל הטיסה (הברכיים...).  תשאירו אותה פתוחה כל היום,
שווה לכם.  בין תוכניות מקור משובחות שצפייה בהן רק גורמת
להרהורים בקשר לשיחת
ה- CONFERMATION שעליכם לעשות מחר (חזרה ל-"אימפריית
השמש"...איזה כיף...) תוכלו לצפות בפרסומות מזן שונה, אמיתיות.
צפייה בטלוויזיה תגרום לכם להיתקל בסטנדרטים חדשים בפרסום
שיזעזעו אתכם תחילה והעיקרון המנחה אותם כפי שזה נראה בעיניי
הנוצצות אומר : אנשים יקנו מוצרים מאנשים שדומים להם ולא
מאנשים שכמוהם הם רוצים להראות. דוגמא : שוקולד משמין. שוקולד
מפורסם ע"י אישה גדולה.  פשוט, לא ?  בעיקר הגיוני.  בארץ משום
מה מייחסים פחות חשיבות לאמת ולהגיון ומתמקדים בגזרה אחרת -
אשליה.  אין אנשים שמנים בטלוויזיה מה שמקבע תפיסת עולם ששמן
הוא לא יפה ובפרסומת שמטרתה מכירה לא יעזו להראות דברים לא
יפים.  כל הכבוד לנו על המצאת מערכת משומנת שכזו שמקבעת את
תחלואינו.  ומה זה קשור למשפחה תשאלו.  הקופירייטר הזה שהגה את
מבצע ה- "10 דקות עם בן משפחה" בסך הכל עשה את עבודתו.  מכר
לנו אשליה.
ובכל זאת, אם זה המצב, למה להגדיר אותו כ- "שפל חדש" ?
כי אם עד היום השתמשו בשיטת ה-"פנטזיה" בכדי למכור לנו ג'יפ,
(טכניקה שכיחה : בחורה בביקיני בכסא שלצד כסא הנהג. C CUP),
היום הם לא מהססים לעלות על מזבח המכירה גם את אחד הערכים
המקודשים ביותר בעינינו - המשפחה.
אם פעם קנינו ג'יפ ואחרי כמה חודשים נואשנו מהאפשרות שפנטזיות
הבחורה בביקיני תתגשם הרי היום אנחנו ניצבים מס' שנים לפני
גילוי מזעזע הרבה יותר, אין לנו משפחה.
וזה לא שאין לנו באמת משפחה. יש, וודאי שיש, נפלאה אפילו אבל
בדומה לבעיית הצלוליטיס שמטרידה נשים ברחבי העולם אבל אינה
קיימת אצל אף אחת מחברות הצוות של "משמר המפרץ" כך גם המשפחה
של כל אחד ואחד מאתנו נראית מה לעשות שונה מהתמונה האידיאלית
שמנסים למכור לנו על גבי המסך.  החיים שלנו שונים מכפי שהם
מוצגים שם. למען הדורות הבאים אסור לנו לתת לזה לקרות.  אם
נפסיק לקנות את מה שמוכרים לנו, אם לא ניתן ידינו לעוולה הזו
שעושים לנו יום יום, שעה שעה אולי אז נתחיל לשחות במימיה
הצלולים של האמת.  בעולם דמיוני שכזה קופירייטר שגר בדירה
שכורה בנחמני לא יעז למכור לנו פלאפון תוך שימוש במשפחה
כפיתוי. עד כאן, הוא לא ימכור לנו את האמא שלו.

עונש מוות

שלום.  קוראים לי דדו.  
אני בן 23 ואני חוזר עכשיו ממסע של יותר משנה באוטופיה.
ארץ קטנה, שאף אחד כמעט לא מכיר.
באוטופיה אין עונשים, אני יודע שזה נשמע לכם מוזר, בגלל זה כל
כך התבאסתי לחטוף דו"ח בדרך משדה התעופה הביתה.
שוטר תפס אותי מדבר בפלאפון בזמן נהיגה ורשם לי דו"ח - 750
שקל.
המון כסף...
איזה באסה...
האמת, מה שהכי מבאס אותי אחרי שנה שם זה שפה : במשטרה,
בכנסת...
אף אחד לא קלט שעונשים זה לא העניין ?
ואם הם כבר בעניין של עונש...למה לעצור ב-750 שקל ?..
למה שלא יתנו נגיד 10,000 שקל קנס ?...אז ממש נפחד לדבר בטלפון
בזמן נהיגה...
אבל אז הדבור בפלאפון בזמן נהיגה יהיה שמור לעשירים...
או יותר מזה אפילו שייקחו את האוטו למי שמדבר בפלאפון בזמן
נהיגה...
גם זה לא יפתור את הבעיה...יודעים מה...
יש לי רעיון - זה גדול - זה אולי יישמע לכם קיצוני אבל זה
יעבוד -
עונש מוות למי שמדבר בפלאפון בזמן נהיגה !
יודעים מה...לא רק לפלאפונים, על הכל.
עונש מוות למי שעובר על החוק.
אם הם בשיטה של עונשים...רק ככה יחסלו את הפשיעה.
איך יראה העולם שבו יהיה עונש מוות על הכל ?
נגיד...כשאתה קטן. בארוחת צוהריים.
כשאמא שלך אומרת : "אם לא תגמור את האוכל בצלחת אני אקרא
לשוטר"
המשמעות של העניין הרבה יותר קריטית. זה או הפירה המסריח של
אמא שלך או החיים שלך - תבחר.
משאיר צלקות, לא ?  
הילד הזה יצטרך טיפול...
או...נגיד יושבים באמצע הלילה כמה חבר'ה, מישהו שם דיסק.
בעל הבית בטח מייד אומר : ששש....תחליש...שהשכנים לא יקראו
למשטרה יהיה פה טבח...
אתה באמצע זיון הבחורה מתחתיך צועקת, מה שייצא לך מהפה יתאים
הרבה יותר להסתערות של גולני מאשר לזיון :
שקט....שלא ישמעו...מדובר בחיים שלנו....מה את עושה ????
מעניין איפה יבצעו את ההוצאות להורג ?
פשעים גדולים בכיכר רבין, משודרים סימולטנית בערוץ 33
ועבירות קטנות במתנ"סים. ככה הקהילה תיחשף לחוגים החדשים
שיוזמים שם.
או אולי זה יהיה כמו עם רשיון נהיגה...
יחלקו לכל אזרח רשיון לחיות ולמשטרה יש את הזכות לשלול לך את
הרשיון לחיות.
לא במקום, יהיה לכל אחד זכות להגן על עצמו כמובן...יהיה סדר.
אם תופס אותך שוטר בפשע או חשד לפשע הוא יכול לבקש לראות רשיון
ולעצור אותך עד למשפט.
אבל אם במקרה עבר בסביבה קצין יש לו את הסמכות למלא טופס
ולשלול לך את הרשיון במקום ואז פשוט שמישהו גומר עלייך מחסנית.
"שיפוט מהיר".
למה בעצם לא עושים את זה ?
כי המשטרה יודעת מה יקרה...
היא יודעת שאם יהיה עונש מוות על עבירה שולית כמו דיבור
בפלאפון בטח ובטח שיהיה עונש מוות על רצח.
והיא יודעת שכל אזרח שייסע באוטו שלו בסבבה וידבר בפלאפון תוך
כדי שייראה שוטר מסמן לו לעצור,
אם הוא בין כה הולך למות,
מה אכפת לו לדרוס את השוטר ?...

אוטוטופיה

אהוד ברק ניצח בבחירות "בזכות" 300,000 מובטלים.   הוא שינה את
סדר העדיפויות הלאומי.
זה עזר כדי לנצח בבחירות אבל עכשיו הגיע הזמן לתת פתרונות.
300,000 האנשים האלה נמצאים בתחתית הפירמידה, כמה
מולטימליונרים שמושכים בחוטי הכלכלה הישראלית נמצאים שם למעלה
בפסגה,  רובנו, אי שם באמצע.
איך אפשר לפתור את הבעיות הקשות של המדינה הקטנה הזו ?  שלא
לדבר על בעיות העולם הגדול הזה שגם הן אם תקדישו לעניין מחשבה
אמורות להדיר שינה מעיניכם.  
איך ?  איזה תשובות יספק לנו המנהיג שלנו ?
כשהמצב טוב, מנהיג יכול לשתוק.
יהיו כאלו גם שיגידו שבשתיקתו הוא אומר משהו וצריך רק להבין,
כל זה טוב ויפה ואפילו קסום כשהכל טוב.
אבל כשהמשק במיתון,   כשברחובות עוצרים אותך קבצנים בכל פינה,
כשאתה מנצח מערכת בחירות עם 300,000 מובטלים אתה חייב לדאוג
להם,  מוסרית זה המינימום. מה הוא יעשה ? נחיה ונראה.  
הציניקנים בטח יגידו  :
"איזה נחיה ונראה...אנחנו לא נזכה לראות בחיינו את הבעיות
נפתרות...אולי נכדינו..."
האמת,  יש שינויים שקורים מדור לדור.
מי היה מאמין שפעם רק פרחחים הסתובבו במגרשי כדורגל ואם רצית
להיות בן אדם לעניין היית נהג אגד, זה הכל... אתה בטופ.  
והנה בעשרים שנה,  כדורגלן ישראלי עולה לפחות מליון דולר
ולנהגים של אגד יש רק מדים חדשים...
דבר ראשון אפשר. אפשר לחיות ולראות אני מתכוון.
אם יש לכם סבלנות אפשר לחכות ואפשר אפילו לחכות ולחיות לנצח.
אפשר לחיות לנצח.  מלה שלי.
בתנ"ך מסופר על כל מיני אנשים שחיו מאות שנים.  גם אם ספירת
השנים הייתה שונה באותם ימים, הרי מצוין בפירוש שמניין שנות
חייהם היה גדול בהרבה ממניין שנות חיי אדם בממוצע באותם ימים.
הם חיו הרבה יותר שנים מהאחרים.  איך ?  אפשר לחיות לנצח ?
בהתחלה חשבתי שהתשובה לחיי נצח מצויה בחולים סופניים.
שמעתי כל מיני סיפורים על חולים במחלות סופניות שמצבם היה
יציב, שנים אפילו, שקראו לקרוביהם ויקיריהם ונפרדו מהם.  ואז
אחרי שנפרדו מהם, כאילו סיימו את מלאכתם והתייאשו ומהמלחמה
במחלה תוך ימים מצבם הדרדר והם עברו לעולם אחר שכולו טוב יותר
?  אולי.
חשבתי על זה...
אם חולים ש"מרימים ידיים" מקצרים את חייהם אזי התשובה לחיי נצח
היא רצון.
כל עוד אתה רוצה לחיות,  אתה חי.
כל עוד המוח שלך משדר ללב - תמשיך לפעום,
הלב - כמו חייל ממושמע פועם
ואם המוח אומר - אין בשביל מה,
לא יעבור זמן רב וגם הלב יפסיק לפעום.
גם אם זה עובד, אסור לספר את זה לאף אחד...  
מי רוצה זקנים שיחיו לנצח ?
אם אני אלמד אנשים איך לחיות לנצח,   כמו שהעולם מתנהל,  זו
תהיה הסיבה לשואה שתיפול על העולם.  הם לא יידעו איך להתמודד
עם זה, בטוח זה ייגמר בפיצוץ אחד גדול ואתם יודעים מה הסיבה ?
מריבות משפחתיות על כסף !  
כי כסף אם לא שמתם לב כבר מזמן לא אמצעי,  הוא המטרה - בעולם
הזה לפחות...
אם אנשים יתחילו לחיות פה לנצח, לא יעברו יומיים ויקום איזה
קיצוני שיעלה הצעת חוק שתגביל את מס' שנות החיים לאדם.  לא
כחובה,  אלא כאפשרות העומדת בפני המשפחה.  לא פעם זקנים יושבים
על בוכטות של כסף ולא מתים...
כסף מעביר אנשים על דעתם.  הוא גורם להם לעשות כל מיני דברים,
בעיקר לשקר. ובזול.
אנשים ישקרו בשביל 6 שקלים. "תרמית תעודת החוגר" אני קורא
לזה...
חשבון בנק פותחים כבר בגיל 16 (בשלושה בנקים בשביל לקבל דיסק,
כרטיס לפסטיבל ערד ופלאפון שהוא טמגוצ'י, המצאה חדשה פלאפון
שצריך לטפל בו כמו ילד,  הוא מחרבן לפעמים והכל), תעודת זהות
מוציאים גם כן פחות או יותר באותו גיל אבל תעודת חוגר...
תעודת חוגר תיזכר למעשה כתעודה הרשמית הראשונה שלך בחיים
ותעודת פנסיונר היא התעודה הרשמית האחרונה שלך בחיים.
לשתיהן תכונות דומות - הנחות בעיקר.
תחבורה ציבורית, קולנוע, מוזיאונים,  הנאות העולם הזה.  
כשאתה צעיר - סבבה,
כשאתה זקן...איזה בזבוז...
והנה תראו מה זה,  את מה שאני מספר לכם עכשיו אפשר כבר להגדיר
כתופעה, כשמגיע השחרור, ככה חודש לפני, חייל מגיע למפקד שלו,
מדווח שהוא "איבד" את החוגר, עולה למשפט, משלם חמישים שקל קנס
וממשיך לנסוע עוד שנתיים ברכבת בחינם.  
כזה הוא האדם של העולם הזה, מקולקל.  אבל לא אותם אני מאשים כי
אם את החינוך הערכי שעל ברכיו הוא התחנך,  היחס לכסף,  המרוץ
אחר הרווח האישי. אחרי הרכוש והקניין ברמה האישית כמו גם ברמה
המדינית.  אפשר לפתור את הבעיות בקטן,   יש לי גם פתרונות כאלה
אם רוצים,  את בעיית החוגר נגיד אפשר לפתור בפשטות אם כשתחזיר
את החוגר תקבל מייד בבקו"מ תעודת פנסיונר, עם כל ההטבות.  
מוזיאונים, קולנוע הכל בחצי מחיר,  אתה צעיר...החברה מתחשבת בך
!
ואת הזקנים...
את הזקנים לפי איך שהעולם מתנהל היום אפשר לשכן במדינת בת
שנקים בנגב, הם תופסים המון דירות מגניבות בתל אביב והנגב גם
ככה שטח לא מיושב...
לכו תדעו,  אולי הם ימותו יותר מהר מהחום...  
בכלל אם כסף הוא המטרה מדינה לזקנים היא רק צעד ראשון בדרך
להתייעלות.  מדינה לזקנים לדוגמא אפשר לסגור את משדרי הרדיו
והטלוויזיה כבר באחת עשרה, אם לא בעשר כי זקנים נרדמים
מוקדם...זקנים אתם יודעים...  
ככה אפשר לחסוך עשרות אלפי שקלים בשנה תשלומים לטכנאים ואנשים
שמגישים את מבט בחצות בערוץ הראשון.  חסכון גדול...
מה שכן,  יש לזקנים דרישות מיוחדות.   תוכניות הבוקר לדוגמא,
יתחילו כבר בארבע וחצי לפנות בוקר.
כי זקנים קמים מוקדם.  זקנים קמים מאוד מוקדם, זקנים קמים הכי
מוקדם,
זקנים קמים לפעמים כל כך מוקדם שהם רואים את עצמם הולכים לישון
לילה קודם...
אבל חוץ מטלוויזיה, איך תראה מדינה של זקנים ?  מה זקנים עושים
?
כשאתה זקן....מה אתה עושה ?
קמת ראית טלוויזיה...מה עכשיו ? 10 בבוקר...
איך הם לא מתים משעמום ?  ממה הם נהנים ?
הם הרי לא יוצאים לבלות.  אני אף פעם לא יצאתי לדיסקוטק וזה
שלפני בתור היה מעל גיל 60 נניח, לא קרה אף פעם, לכם ?  זה לא
מדויק שזקנים לא יוצאים לבלות,  הם כן,  לקופות חולים.  אם
תחשבו על זה - זה גאוני.  דיסקוטק וקופת חולים זה כמו יום
העצמאות ויום כיפור.  עושים בהם אותו דבר רק שבאחד מהם נורא
סובלים מהעשן, הדוחק והרעש.  זקן קם בבוקר,  לובש את החליפה
היפה שלו והולך לקופת חולים לפגוש את החבר'ה.  יושבים מדברים
קצת על הספורט,  שורקים לאלמנות, אומרים לאנשים להוריד
רגליים...
כשהם מתחילים להשתעמם הם נכנסים לאחות שתשים להם חותמת (בדיקת
דם) שיוכלו לחזור אחר כך...
משם הם הולכים לבית מרקחת.  ל-"אפטר פארטי".
לוקחים מספר  ומתיישבים על הספסל שאתם יושבים עליו,  תמיד.
כמו בכל מקום בילוי שמכבד את עצמו, גם בבית מרקחת מקומות
הישיבה לא נוחים.  הספסלים האלה...
איזה יום הייתי חולה,  כאב לי הגרון, הלכתי לרופא, רשם לי
תרופה, הלכתי לבית מרקחת,
ישבתי על הספסל... נשבר לי הגב, הרמתי את הראש הסתכלתי סביב,
ניסיתי למצוא משהו שיסיח את דעתי מזה שהספסל הזה חותך לי את
הבשר עכשיו פתאום אני רואה שלט מעל הספסל, ככה שני מטר באוויר
:
"נא לא לשים רגליים על הספסל"
ישבתי שם...חשבתי לעצמי, איך תלו אותו ?  מישהו שם עשה משהו
שאסור...
לתור בבית מרקחת יש חוקים משלו.
אתה נכנס לבית מרקחת, שניה לפני שאתה לוקח מספר אתה מסתכל איזה
מספר עכשיו.
נגיד זה 324.  אתה אומר לעצמך יש פה 20 אנשים...שיצא לי 345
שייצא לי 345 שייצא 345
יוצא 711 ו-712, אני תמיד לוקח שניים גם למקרה שהפקידה תהיה עם
אצבע עצבנית על ההדק, היא הרי מחכה שניה אף אחד לא התייצב היא
ממשיכה הלאה,  על הזין שלה שרוב הנוכחים בחדר מוגבלים פיזית
ומדובר בכל זאת באנשים חולים, אם אתה לא יכול לרוץ כשהמספר שלך
מגיע דינך לריב עם אנשים מוגבלים שלא מעניין אותם כלום עכשיו
זה כבר המספר שלהם ואם נעבור את הפקידות בשלום, מה אכפת לי
לצ'פר איזו זקנה שנקלעה לג'ונגל הזה במקרה וזקוקה לעזרה, כזה
אני ג'נטלמן מטבעי...סבתא, קחי...
היא...מבחינתה כאילו בלעה כדור...אושר מציף את עיניה, היא מודה
לך, אוספת את התרופות לשקית שהביאה מהבית והיידה, לשמוע טרנס
עם הנכד, להירגע קצת...
בדרך החוצה אנשים מסתכלים עלייך במבט של :
"חסר לך שלקחת את הרפאפן האחרון..."
מה הלחץ הזה לתרופות ?  
הרי הגיע הזמן להודות על האמת : תרופות לא באמת עובדות.  
"שפעת עוברת עם תרופות תוך שבעה ימים ובלי תוך שבוע", מכירים
את המשפט הזה ?  
הוא נכון.
נכון לפחות לגבי תרופות שמקבלים מקופת חולים.  תרופות שכלולות
בתוך מה שקרוי "סל הבריאות".  שזה אומר בעצם שבדיסקוטק הזה
השתייה אמנם חופשית אבל הוודקות תוצרת הארץ...הקאה מובטחת.  
כשאתה חולה ואתה מקיא, אתה מקיא לא מהמחלה אלא מהאיכות הירודה
של התרופות בקופת חולים שלך...
נגיד במקרה הזה, שכאב לי הגרון כמו שסיפרתי לכם,  עברתי אצל
הרופא שלי איזה שש פעמים, ניסיתי את כל התרופות שיש בקופת
חולים, כלום לא עזר.  החיידק צחק כשראה את התרופות שבלעתי
להלחם בו.
אני בלעתי כדור,  החיידק ראה אותו התחיל לצחוק, החיידק התחיל
לצחוק אני התחלתי להשתעל...היה נורא מצחיק.  
עד שגיליתי את הדבר האמיתי.  ה-"קווארבו גולד" של הלוחמה
בחיידקים בגרון, פרופוליס.
כדורי מציצה שעושים מדבש דבורים או משהו בסגנון,
אתה מוצץ את הכדור,  הגרון נקי - באחריות.
הבעיה עם הפרופוליס שהוא מכיל חומר שנקרא אספרטיים, תמצאו אותו
גם בדיאט קולה לדוגמא, חומר מסרטן במינון גבוה, לכן יש אזהרה
על האריזה של הפרופוליס :
"אסור לאדם במשקל ממוצע לצרוך יותר מאלפיים סוכריות מציצה
ביום."
אתם לא מכירים אותי, אני טיפוס כזה שחי על הקצה, אוהב את הסכנה
:
אני יוצא מהבית בין שתיים לארבע, שותה מים אחרי פירות, עושה כל
מה שאסור...
אמרתי לעצמי : אני הולך על זה, צורך אלפיים, נראה מה יקרה...
30 בחבילה, 23 שקלים חבילה.  
בשביל 2000 צריך 67 חבילות, 1541 שקלים אני צריך להשקיע ויקרה
לי משהו רע.  
משתלם לי,  משתלם גם לכם אם תחשבו על זה רגע.  
רגע...משהו לא מסתדר לי...
כדור מציצה לוקח לי, בן אדם במשקל ממוצע, 7 דקות.  
קחו אלפיים תכפילו אותם בשבע דקות ותקבלו ארבע עשרה אלף דקות.

233 שעות, 10 ימים.  ואת זה, אסור לנו לעשות ביום, אחרת יקרה
לנו משהו רע...
האמת,  פיצחתי את זה,  אפשר למצוץ 10 כל פעם וזה משאיר לך
ארבעים דקות פנויות ביום לחפש קבר.
אבל נחזור למדינת הזקנים,  המיקום האידיאלי כשאני חושב על זה,
באזור ים המלח.
זה סביבה בריאה,  זה טוב לפרקים, זה רחוק, זה כל מה שאנחנו
צריכים.
וככה, אחרי שעלה לי הרעיון, ישבתי וכתבתי את הספר הראשון שלי,
"מדינת הזקנים".
נפגשתי בז'נבה עם כל מיני מנהיגים זקנים.  וואלה התייחסו אליי
כמו הרצל.  
חוזה מדינת הזקנים.
ככה איזה חודשיים נהניתי להיות הרצל.  הצטלמתי על המרפסת והכל.
 
עישנתי סמים,  זיינתי בחורות, היה סבבה.  עד שבאה עליי עצבות
של חוסר הגשמה.  
אמרתי לעצמי : מה זה כל העניין בלהיות חוזה מדינה ? לשבת בבית
לעשן סמים ולזיין כוסיות ?   האמת שכנע אותי, המשכתי עוד 9
חודשים.  
בסוף לא יכולתי יותר, אמרתי לעצמי : רוצים חוזה יקבלו חוזה.  
קראתי את "אלטנוילנד" להבין מה העניין.  וואלה סיפור יפה.
אופטימי.
הרצל כתב את הספר הזה ב- 1902. שבע שנים לפני שנוסדה תל אביב,
העיר העברית הראשונה,
ארבעים ושש שנים לפני קום המדינה העיז האיש החצוף הזה לפרסם
רעיון שהתגובה האינסטנקטיבית של האנשים ששמעו אותו הייתה :
"אחי...אולי אתה מעשן יותר מדי ?..."
אבל הרצל לא ויתר.  ישב עם החבר'ה שלו בבית קפה אופנתי והמשיך
לדבר על מדינה שעוד תקום,  אח"כ הוא לקח איזו כוסית מזדמנת
והלך איתה לבית שלו.  
מענין באיזה רחוב גר הרצל ?
הרצל גר ברחוב....
החיים מתחילים מזה שרחובות גרו פעם בבתים.
כמוני, כמוכם רק שהם עשו בחייהם מספיק על מנת שאחרי מותם (ברוב
המקרים) יקראו רחוב על שמם והם ימשיכו לחיות.
ארלוזורוב מת ?  זין מת.  הוא כל שעה בגלגל"צ.
ופעם בשלושים אלף, עזבו, מאה אלף, יודעים מה מליון פעם שלילך
ברנע או איזו מישהי אחרת מזכירה את השם שלהם מישהו יושב באיזה
סלון ברעננה ומספר לחבר שלו משהו ממשנתו של ארלוזורוב ופעם
בשלושה מליון מקרים כאלה הבן אדם ששמע את מה שאמרו לו זוכר את
המידע ומעביר אותה הלאה תקוע באוטו ביום שישי בצוהריים בדרך
לים.
הרצל, חוזה המדינה,  חי בכל פעם שישראל בחדשות וישראל ברוך
השם....לא יוצאת מהחדשות, מכורים לחדשות אנחנו.   כל שעה
חדשות, כל חצי שעה מבזק, מה קרה ?  מלחמה ?  מלחמה ?  
וואלה, לפעמים אני חושב הפתרון לעבור מדינה,  נגיד לשוויץ.
ההפך הגמור של ישראל בעניין הזה.
בשוויץ, לא תאמינו, יש מהדורת חדשות אחת ביום, אחת כל היום.
שמונה בערב,  הערוץ הראשון של שוויץ, נכנס החיים יבין שלהם
לאולפן, מתיישב, אומר :
"ערב טוב שוויץ,  שוב שמונה,  לא תאמינו מה קרה לי היום..."
הסתובבתי לי בים המלח, כמה שעות לפני הטיסה לציריך להיפרד
מהשטח שעליו עוד תקום מדינת הזקנים שחזיתי פתאום קלטתי את
המעמד, אני כמו משה לא אזכה לראות את המדינה שחזיתי מוקמת לנגד
עיניי...
נכנסתי לאטרף התחלתי לרוץ מסביב לים המלח סיבוב פרידה,  אנשים
שעמדו בחניונים ראו אותי רץ שם חשבו זה מרוץ ים המלח התחילו
למחוא לי כפיים...חלק עמדו עם כוסות של מים שלקחתי תוך כדי
ריצה...
סרט !  פתאום אני נכנס לחוף נודיסטים.  בים המלח.   וואלה לא
ידעתי יש דבר כזה, הסולריום.  חוף נודיסטים בים המלח.   אם לא
שמעתם על המקום, כמוני,  בתור אחד שהיה שם כל מה שאני יכול
להגיד לכם זה : תשכחו ששמעתם על המקום ובטח אל תיסעו לים המלח
בשביל לראות את זה בעצמכם....
זוועה !
חוף נודיסטים בים המלח זה אנשים שלא מתביישים בגוף שלהם מצד
אחד אבל סובלים מבעיות עור קשות מצד שני....אל תנסו את זה
בבית.
באותו רגע הצטערתי שהגעתי עד כאן בכלל,  זה הכל בגלל שבחרתם
בפתרון הפשוט כשנתקלתם ב-"תרמית החוגר".
תעודת פנסיונר אמנם תקטין את אחוז העבריינים אבל לא תפתור את
הבעיה האמיתית.  
אנחנו חיים בחרא עולם.  חרא, חרא, חרא עולם באמת.
חיילים משקרים בשביל לגנוב כמה שקלים מרכבת ישראל,  אפשר לתת
פתרון לעניין הזה, אפשר להעלים את התופעה אבל אפשר גם לשבת
ולחשוב למה זה קורה,  איזה מין אנשים אנחנו ובכלל,  לחשוב.
מה נעשה לחיילים האלה ?  
רוצים להעניש אותם ?  
אפשר לכרות להם את הידיים.   נראה אותם גונבים שוב בלי ידיים.
רגע אבל מה יקרה אתם אחרי שתכרתו להם את הידיים ?  חשבתם על זה
?
הם בטח לא יבחרו לפצוח בקרירה שניה.  
בודדים מבין אלו שכרתו להם את היד כעונש על גניבה יישרו את
דרכיהם, יירשמו לאוניברסיטה ו...יאללה, דף חדש.  
הם יהיו מן הסתם האנשים האלה בלי היד עם השלט המלא בשגיאות
כתיב ליד הכספומט שלכם.  מטרד.  החברה הענישה אותם וגזרה עליהם
להיות נטל על החברה.  
את מי מענישים אמרנו ?..
למה לכרות להם את הידיים...בואו נלך עם זה עד הסוף.  
למה אנשים ממשיכים לגנוב ?  
העונש לא מרתיע אותם ?  
בואו נלך על עונש מקסימום, זה בטוח יפחיד אותם !  עונש מוות.
פושעים ?  ימותו.  
נהרוג את הפשע.  
גנב - לתליה.  
מה יש ?  למה לא ?
העונש הוא לא הפתרון,  אחרת איך תסבירו את זה שבמדינות שבהן
מופעל עונש מוות עדיין ממשיכים להישפט אנשים לעונש מוות על
פשעים שקודמים להם כבר הומתו עליהם,  הרוצחים שם בטח הבינו כבר
שהתובעת מתכוונת לזה כשהיא מבקשת מהשופט להרוג אותם.
"פראיירים לא מתים,  הם רק מתחלפים", המשפט הזה נכון גם לגבי
רוצחים, בטח ובטח לגבי גנבים.
התשובה כבר אצלכם...אתם צריכים רק לחפש אותה.
לפעמים אתם רואים באיזשהו מקום, בספריית וידאו נניח, אישה
שמרביצה לילד שלה,  
אפילו מכות "חינוכיות" כאלה לא משהו רציני.  
אתם, רובכם אני מקווה לפחות, יודעים כבר שזה לא לעניין.  מכות
לא יפתרו כלום, הפתרון הוא בחינוך.  בלקח.  לא ?  
עכשיו קחו את המסכנה הקטנה הזו, תגדילו את התמונה ותחשבו
במונחים של "אימא חברה" ו"ילד של אימא חברה גנב נו נו נו".  מה
? נרביץ לו ?
"יש מספיק עבודות !  כל אחד יכול להתפרנס בכבוד ואם הוא הולך
בדרך רעה הרי זה בגלל שיש לו לב רע", נכון ?  
לא נכון !
אם נתעלם מאלה שחזרו מהמלחמה או אפילו מנסיעה תמימה באוטובוס,
כשהם בעלי מום,  אנשים שהעלו כקורבן למדינה חלקים מהגוף שלהם
והם לא מצליחים להשתלב בחברה בפרק שני.  אין להם מדליה
באולימפיאדת הנכים, מה לעשות,   לא אוהבים את הקטע,  נתעלם מהם
כאמור, כי מלחמות הרי כולנו מקווים לא יימשכו לנצח...  קצת
אופטימיות...
בואו נדבר על היום יום.
דבר ראשון,  העשירים.  הצפונים.  ה-"עמוסים".  תקראו להם איך
שתקראו להם.
בתיכון הם הגיעו במכונית שעלתה יותר מהבית שגרתי בו באותן
שנים.  הם יכולים לבחור אם להשקיע או לא להשקיע בלימודים.  יש
להם גב.  יש רשת הצלה כמו לאיש שהולך על החבל בקרקס.  
שלילי במגן בספרות, החבל קצת מתנדנד, שלילי במגן במתמטיקה נראה
כאילו האיש על החבל איבד שליטה, שלילי בביולוגיה, בוחן פתע -
הופ, אתה נושר מבי"ס.  
כשאתה בא ממעמד כלכלי נמוך, המשמעות של העניין הזה ברורה.  
"אתה ככל הנראה ידידי, אידיוט.  תכיר בזה,  תשלים עם זה,  ואל
תגיד מילה שלא במקום, אתה מבין אידיוט ?"
אם ההורים שלך יושבים על כסף,  הרבה כסף,  הרשת פרושה שם
למטה.
נשרת מבי"ס ?  אין בעיה...אנקורי.  
רחוק לך ?  קנינו לך גולף...
העיקר שתהיה מאושר חמוד...
הם מתפרנסים בדרך כלל מעבודה שאחרים מבצעים,  מה זה מבצעים...
הם מוצצים להם את הדם כדי להוציא מהם את המקסימום.  
באים למשרד לשעה ביום מסתכלים על חישובי תפוקה, מבררים כל מיני
אפשרויות לייעול.  חושבים איך לחסוך בכל מה שנוגע לחברה שלהם
אבל לא מהססים לרגע לפני שהם מבזבזים על עצמם, זו הרי הוצאה
מוכרת...
בקיצור : כשהם צעירים יש להם את החברים שלהם.  
צפונים של השנים האחרונות השתכללו.  נהיו חברים של הארסים
איחוד מחנות שתוצאותיו - השמדת הפריקים.
עוד לפני עידן הגולף,  בבי"ס הרגיל שההורים שלהם שלחו אותו
אליו כדי שיראו איך נראה העולם האמיתי, איך נראים ילדים שאימא
שלהם מבשלת להם בעצמה אוכל ולא המבשלת,  
איך נראה ילד שמגיע לבי"ס עם חולצה עם הדפסה שעל הגב שלה יש
הקדשה של החבר'ה לאחותו הגדולה שלומדת שנתיים מעליו...
החבר הכי טוב שלהם יושב בדרך כלל בספסל האחרון, הם בספסל
הראשון ו...הם קורעים את כל מי שהעיניים שלהם נופלות עליו.  
אני הייתי גדול יחסית באותן שנים כך שיצא שלא פעם העיניים שלהם
נפלו עליי...  
חטפתי המון מכות בבי"ס מהבחור הזה בשורה האחרונה.  
אם תזכרו בכיתה שלכם, תזכרו שהוא ישב שם גם אצלכם.   לא שמעתם
ממנו מלה כל השנה, חוץ מהיום הזה שבו המורה לספרות נכנסת לכיתה
ואומרת :
"להכניס מחברות, להוציא דפים, בוחן פתע"
זה האות שלהם,  רגעי השיא של חייהם מתנקזים אל תוך משפט קבוע
:
"מה היא עצבנית, בטח אתמול בעלה לא נתן לה..."
או המורה להתעמלות שלמד אגב 4 שנים, לתת כדורגל... מגיע לשיעור
ואומר :
"היום אין כדורגל, היום אתם רצים ריצת שדה ! בבקשה...המנהל
מסתכל..."
תמיד הוא היה אומר לו :
"מה ?  עצבני ? מה אשתך לא נתנה לך אתמול בלילה ?"
תמיד ארסים נוטים לקשר את זה שאנשים עצבניים לזה שהם לא קיבלו
אתמול בלילה ואני תוהה : אולי הם צודקים ?  
תחשבו על זה, זה יכול לתת תשובות להמון שאלות כמו :
למה כבר שש שנים אילנה דיין עצבנית בטלוויזיה ?
אני אומר הפרומו שלה צריך להיות בכלל :
"ערב טוב, אני אילנה דיין, בעלי אתמול לא נתן לי, עובדה."
אימא שלי התבאסה מזה שאני חוטף מכות, הלכה לרשום אותי לחוג
קרטה במתנ"ס.
אימא שלי דיסלקטית.  
במקום לרשום אותי לחוג קרטה היא רשמה אותי לחוג קריוקי, סיימתי
בהצטיינות...  
איזה יום באו שלושה ארסים להרביץ לי, הספקתי לשיר להם את "בני
בני ילד רע", "לגור איתו" וב-"I WILL SURVIVE" הם קרעו לי את
הצורה...
הבחור מהגולף והבחור מה"לקרוע לי את הצורה"  שניהם זרקנים
נניח,
שניהם עפים מבי"ס, הצדק מנצח.  האמנם ?  
לא ממש...  
זוכרים את הרשת בטחון ?  
ההוא נסע עם הגולף לאנקורי והשני...הזדיין.
בהתחלה, אחרי השביזות, אחרי הדיכאונות והרצון להתאבד שאם יש לו
איזושהי הערכה לעצמו בוודאי עלה, בהתחלה הוא עוד מנסה לראות את
היפה שבעניין : מוצא עבודה.  
"מתחיל לעשות כסף לפני כולם."   - זה קו ההגנה לחיים המסריחים.

אבל בינינו, עבודה שמוצא ילד בן 17,  בלי תעודת בגרות ?  
על מה בעצם מדובר ?
אם אבא שלו עצמאי, אין בעיה.
נשרת מבי"ס ?  ברוך הבא לאוניברסיטה של החיים.  
תעביר לי את המברג ו...תתרגל, מהיום קונים רק ג'ינסים שמבליטים
לך את החור של התחת, אתה מהיום טייח, לא ?
אופציה אחרת - שכר מינימום.  כמה זה היום 17 שקל ?  20 ?  12
?נגיד 20.  
תמצא עבודה תשע שעות ביום.  חמישה ימים בשבוע.  עשרים ימים
בחודש.  
מאה ושמונים ש"ח ליום.  3600
ש"ח לחודש.  
לפני מס.  
כיף לך ידידי,  צא לחגוג...
החבר שלו הטוב,  ההוא עם הגולף לא מחזיר שיחות להודעות שהוא
משאיר לו בפלאפון, (סטארטק שאבא שלו קנה לו) והחיים האמיתיים
מתחילים.  
אחרי הצבא, איזה חיים מצפים לו לבחור ?    
הוא יעבוד על כלות נשמתו, במקרה הטוב, אם יחליט שלא לשבת בבית
ולקבל דמי אבטלה שווים למשכורתו החודשית צריך להתמודד רק עם
תחושת ההתבזות...
או אולי היא בעצם נחסכת ממנו...
תלוי איך מסתכלים על זה...  
בינתיים מתחיל רעב.  
רעב.  
צריך להתמודד אתו.
איך ?  
להישאר רעבים ?  
להושיט יד ?  
לדפוק לזר על החלון ולהפחיד אותו ?
לגנוב ?  
אולי רק לאכול....
לגנבים נהיה קטע כזה בזמן האחרון לא לגנוב ולברוח, אלא להישאר
בבית כמה שעות.
לפעמים הם ישנים במיטה,  לפעמים רואים טלוויזיה.
איזה יום חזרתי הביתה, הייתה אצלי פריצה, עברתי בכל הבית מסתבר
שהגנב לא לקח כלום.
איזה מעליב...מה הבית שלי לא מספיק טוב בשביל לגנוב ממנו משהו
?
מה שכן...במטבח ציפתה לי כמו שאומרים הפתעה...מסתבר שהגנב הכין
לעצמו אוכל.  
ישב אכל,  שטף את הצלחת והלך... באמת גנב נחמד...
הוא השאיר לי פתק על המקרר :
"השארתי במקרר שניצל ופירה גם בשבילך, על החתום, הגנב"
אמיץ מצדו, לא ?
צריך להיות אמיץ בשביל להיות גנב.
עכשיו רק צריך למצוא עבודה שצריך להיות אמיץ בשביל לעבוד בה
ויש לנו הסדר תעסוקה לגנבים.
אומץ יש להם בשפע כנראה...
חייל.  
אומץ לב זו בפירוש תכונה חשובה בחייל, לא ?
ככה נילחם בעוד תופעה חברתית מכוערת, ההשתמטות.
נבטל את חובת השרות בצבא,  נבטל את הענישה.
אדם שהוא מספיק אמיץ בשביל להפר את החוק,  שיידע שאם ייתפס
ייזכה להערכה על אומץ לבו בצורת מדי צבא.  מספיק עונש, לא ?
נעשה רפורמה בכל המערכת הצבאית המסריחה שנבנתה פה בחמישים שנות
קיומנו.
המערכת הצבאית היא אחד הגופים הכי פרימיטיביים במדינה.
אני כבר לא מדבר על היחס השונה לגברים ונשים שעבר מן העולם אבל
נשאר עדיין בצבא,  
לאט לאט נלחמים בזה אבל....
הקדמה עוד רחוקה בכל מה שקשור לצה"ל...
עדיין מפלים בצבא שלנו הומואים בשל נטיותיהם המיניות.  
ההגיון של הצבא, אם אפשר לקרוא לזה הגיון, אומר שאם מגלים על
חייל שהוא מזדיין בתחת, עדיף לצבא מכל מיני שיקולים של מורל
והיגיינה לשלוח אותו לקב"ן, להוריד לו פרופיל ולשלוח אותו
לבסיס ברמת אביב שמשרתים בו עוד מזדיינים בתחת.  שישרתו ביחד
ושלא נשמע מהם...   פחות כאב ראש...
ההגיון שלי אומר,  עכשיו כשאנחנו מקימים צבא חדש, בואו נשנה את
החוקים.
מבין הגנבים נפלה דווקא לטובה את ההומואים.  אותם נשלח רק
ליחידות מובחרות. אפליה מתקנת...
סיירת מטכ"ל - רק הומואים
שייטת - רק הומואים
אני מהמחמירים, אני אומר גם קורס טייס - רק הומואים !
כי הומואים הם פייטרים,
הומו לא פוחד מכלום !
כבר עשו לו את הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לבן אדם...  
זיינו אותו בתחת...
מה הוא יפחד מאיזה ערבי עכשיו ?
זיינו אותו בתחת !!!
מחבל ??? הצחקת אותו ! זיינו אותו בתחת !!!
אם אנחנו כבר עושים רפורמות במערכת הצבאית,  למה בעצם צריך צבא
? למה שלא נבטל אותו?
לא....זה לא אפשרי, אם לא יהיה צבא, אז תוך כמה שנים יאזלו
לפוליטיקה אנשי צבא במיל.
למה אנשי צבא מנהלים את המדינה ?  
למה ?
ההיסטוריה מוכיחה שמדינות שנשענו על צבא חזק בעבר לא הרוויחו
מזה יותר מדי.
הרי להם יש את האינטרס הכי גדול שתהיה מלחמה,  איזה כייף...
משחק.
לברק יש את צה"ל שהוא הצעצוע שלו.  
עקרונית הוא יכול להתקשר לאסד נניח ולהזמין אותו לשחק.
אם אימא של אסד תרשה לו הוא אפילו יכול להביא את הצעצוע שלו
וברק את שלו והם ייפגשו נגיד ברמת הגולן וישחקו
קצת...אפשרי.....
אבל אפשר גם להפסיק את זה,  הם משחקים עם החיים שלנו.  
מי מרוויח ממלחמות ?  
יצרני נשק לדוגמא מרוויחים.  המון.  
אתם קולטים שכשפורצת מלחמה במזרח התיכון מישהו יושב על כורסת
עור באיזה מפעל לייצור כדורי רובה ומשפשף ידיו בהנאה על הבוכטה
שצפויה לנחות עליו...  
אולי הוא אפילו יוצא לחגוג...
"80 הרוגים ? 800 ? כמה היום ?  
בואי נרים כוסית מותק....
אם המלחמה תמשך עוד יום יומיים נוכל לצאת לחופשה באירופה..."
אפלטון כתב את "המדינה" שם הוא תאר משטר אידיאלי.
בתפקיד המנהיג הוא שם פילוסוף.  כך הוא ראה את זה.  
בישראל 1999 יש ראש ממשלה שאני הצבעתי עבורו והוא וזו האמת שלי
היה הרע במיעוטו,  עדיף על השקרן ובעל סיכוי לניצחון מה שלא
היה לאיציק מרדכי ומצדי שיחייך עד מחר.  
ראש ממשלה איש צבא.  
הרע במיעוטו.  
אני כבר לא יודע מה יהיה,  כבר התייאשתי מרעיון הפילוסוף שמושל
במדינה,  
אני אסתפק בתור התחלה במישהו שערבי באסוציאציה המיידית שלו זה
לא אויב,  
אם הוא כבר נגוע בדעות קדומות על ערבים הכי טוב אם זה יהיה
קשור איכשהו לחומוס.  
אדם טוב.  בתור ראש ממשלה.  אדם טוב,  זה כל מה שאני רוצה.
אדם שלא ילך בשום דרך שאינה דרך הישר.
אין הרבה אנשים טובים.  העשן,  התמימות והמציאות הרגו את
רובם.
ונגיד אותו בחור צעיר שנשר מבי"ס היה באמת אדם טוב.  חשב על
לגנוב ולבו ייסר אותו רק על עצם המחשבה,  והרעב עדיין שם,  מה
יעשה ?
אתם מכירים אותם מהצמתים.  משטרת ת"א אפילו הודיעה שהיא תצא
להלחם בהם בקרוב.  מפקד משטרת ת"א צריך לקבל את עיטור הומניסט
השנה לדעתי.   אבל תכלס...
אין מה לעשות אתם...
.מה יעשו ?  
מחשבים מכונות וייעול זה העניין, מה אנחנו עובדים סוציאליים
???
לאט לאט הציניות מקלפת מאתנו עוד שכבה של טוב וחושפת עוד מהרע.

כך מגלגלת רדיפת הבצע של רשעי אדם מעטים לקללה גדולה ולחורבן
גמור את ברכת אדמתנו.
ההגיון, היושר והדין מבטיחים לנו עליה אושר אבל הם...הם הביאו
לעולם את :
"MONEY MAKES THE WORLD GO AROUND"
הם חייבים לשלח את משרתיהם מביתם, ולהיכן ?   מה יעשו אם לא
יקבצו נדבות או יגנבו (כשהם מפגינים לחות אומץ לב...)
ומה לגבי אהבת המותרות ?
משחקי הקלפים, הטוטו, החישגד, המזל,  הבחורות, הכסף, הרחובות
המפתים, הם לא כפרצה הקוראת לגנב ?
צאו למלחמה בהם ולא בגנבים כי מטופש בעיניי לגדל ילד ולהשחית
את מידותיו ואז כשהוא מגיע לבגרות להעניש אותו על התנהגותו
הנורמלית.  

אוטוטופיה
רצועת בונוס
...הספור שאינו נגמר...

פרק ראשון
מכתב התאבדות

"תן לי עוד קורונה" הפטרתי לעבר מוטי הבארמן ואז הבחנתי בו,
פני הרצינו מייד,  ידעתי שזה לא צחוק,  עכשיו זה רק אני והוא
וממש בקרוב אחד משנינו כבר לא יהיה פה יותר,  לעולם...    
הרמתי את העט,  פשוטה כזו שמארגני האירוע שהייתי בו אתמול
חילקו למשתתפים :
"אבי חפץ לראשות העיר"  זה מה שהיה כתוב עליו...  פתטי...  
אני אפילו לא תושב העיר...
נסעתי לבדוק את נוכחות התקשורת באירועים פוליטיים מקומיים, סתם
איזה מאמר להשלמת הכנסה... יאללה,  לכתוב.
"אני מצטער..."  ככה זה יתחיל.   אלה יהיו בוודאות המילים
הראשונות במכתב ההתאבדות שלי. אבל מה כותבים עכשיו ?  אם רק
היה לי נוסח למכתב...
הכל היה כבר מאחוריי,  אני חייב לעשות את זה, לא יכול לחיות
יותר, אין למה,  אין בשביל מי, בשביל מה, אין, ריק, חלול,
רקוב, מגעיל, מסריח, מדכא, מבאס, מייאש, מתסכל,  איכס,  אמא,
למה ???
התאבדות ? למה התאבדות ? כך אתם בטח שואלים את עצמכם ועוד
התאבדות בתחילת הספר,  מה הוא לא יחכה עם זה קצת, יציג לנו את
החברים שלו ואת מה שהוא רואה בסיוט שנקרא החיים שלו,  מה ישר
התאבדות ?   זה הרי טיפשי.  תחשבו  בסרטי אימה הרוצח יוצא
מהארון מתקרב אל הבלונדינית עם הפטמות הזקורות עם סכין שהיא
העתק מדויק של הסכין של פרד,  הקצב השכונתי.  וזהו, משסף אותה
בלי התנגדות, בלי ריצה במדרגות, בלי זעקות, לא לעניין !
רגע...זה באמת אותו סכין....קובי,  תרשום לעצמך,  לעקוב אחרי
פרד...  טוב,  נמשיך.  רוצים להתחיל מההתחלה?  בבקשה,  כך
נעשה.   הכל התחיל לפני שנים,  30 ליתר דיוק.  שם התחיל הסיוט
שעומד לבוא אל סופו מייד כשאמצא את המפתח לגג.  17 קומות,  את
זה הגוף הרופס והמכוער שלי לא יצליח לנצח,  סוף סוף אני אנצח
אותו,  אין עוד אוכל יא זבל,  הנה תראה לאן הבאת אותנו עם
האובססיה הזו שלך.  
לפני 30 שנה הגיח ראשי מצוואר רחמה של אימי,  לידה קשה בה
הבינה סוף סוף אימי למה התכוון המשורר כשאמר : "ברוך שלא עשני
אישה"  הבינה, הפנימה ויש לי את התחושה שלא נשמע אותה רוטנת
מעתה ואילך בבר מצוות משפחתיות,  למה הן חייבות להבין הכל בדרך
הכואבת ?   זה ממש כמו איילת.  היא הייתה רק בת 17.  ראיתי
אותה  באיזה אפטר מהבסיס. סיירנו בירושלים,  נכנסתי לספריית
וידאו והיא עמדה שם,  מדפדפת במדף הקומדיות הרומנטיות,  יהיה
ממש קל לזיין אותה,  יותר קל מלזיין את רינת,  הפקידה במחסן
בבסיס,  רינת שכל מה שצריך להגיד לה שאוהבים אותה והיא מבחינתה
מוכנה לתזוזה.  על המכונות, על השולחן,  אם צריך אפילו על איזו
שמיכה צבאית מאחורי הברגים ועל הזין הסקביאס.  
איילת הריחה טוב,  יצאה לספרייה כנראה אחרי מקלחת,  אני אוהב
להתחיל עם בחורות בספריות וידאו,  הן מטיילות בין המדפים
העמוסים רעיונות, מחשבות,  דעות ושטויות ודעתן מסתחררת.  הן
נזכרות בפעם ההיא שראו את "ריקוד מושחת" עם פטריק סוויזי.
וכשהוא הניף את שותפתו לריקוד לשמיים הן הרגישו מן דגדוג מוזר
כזה, חמימות מתפשטת, כתמים אדומים של להט מתפשטים בלחיים,  מה
אם מישהו יראה ???  מה יגידו???  זה לא בסדר...אני שם כדי
להזכיר להן שזה כן בסדר,  זה כן בסדר !  מה יש ?  קצת
רומנטיקה,  קצת ספונטניות וקצת פטריוטיות מה יש, אני לא שומר
עלייה ?   מה אני לא יושב שעתיים על איזה מגדל ושומע רדיו
כשהתחנה נשמעת תמיד כאילו היא מכוונת ממש ליד התחנה ? שומע !
זה הגיע למצב כזה שכשאני שומע מוזיקה במערכות טובות המוזיקה
נשמעת לי מקולקלת,  חסר לי הרחש, הצליל הטורדני הזה שהיה בעבר
רק מלווה שלג בטלוויזיות שחור הלבן שהגיעו בעיקר בארבעה עשר
אינץ'.  "נשיקה צרפתית ?" שאלתי אותה.  "מה ?" ענתה בתדהמה
שאלתי אם את רוצה..."נשיקה צרפתית" אמרתי בעודי מרים לנגד
עיניה הבוחנות את עטיפת הפלסטיק.  תחילה נתתי לה רק לראות את
פס הפלסטיק השחור שתראו אם תביטו בצד העטיפה,  אח"כ אט אט,
סובבתי לעברה את העטיפה.  פרצופה של מג ראיין נגלה לעיניה ואם
מילים היו יכולות לתאר את מגוון הרגשות שיכולתי להבין מפרצופה
המחליף הבעות בקצב מסחרר הייתי חולק זאת עמכם אולם...קטונתי !

ידעתי שהיא תהיה שלי,  ידעתי שזה אפילו לא עניין שייקח הרבה
זמן,  אם אני עובד נכון אני מסיים את הלילה אחרי זיון אתה בפאב
ואולי חוזר גם עוד טלפון או איזו מציצה בשירותים.  מציצות,
זיונים, זיוני שדיים,  חיכוך אינטנסיבי, להט, התנשפויות, כמה
כוח!!!!!!!  אני כל כך אוהב את זה,  אני נהנה במיוחד לשבת
עליהן,  לתפוס את כפות הידיים שלהן מעל ראשן ולהצמיד אותן
בחוזקה אל המזרון, ממש להשקיע אותן האחיזה נוקשה ועקשנית,
לראות אותן תחילה מנסות לזוז, מאמצות שרירים שהן לא רגילות
לאמץ ומנסות לזוז,  גופן הקודח מחום, המזיע מאלץ אותן לזוז, לא
מקבל את העמידה במקום, מבקש לזוז להתמסר לקצב ולתחושות להתמסר
להנאה הבסיסית, החייתית, הבהמית ואז הן מבינות לפתע מה קורה,
מתמסרות לפתע לזה, לתחושת הנשלטת לידיעה הברורה שהן לא יוכלו
לזוז כעת ושיתהפך העולם, הן למטה, גוף זר נמצא כרגע בתוכן,
בנקודה האינטימית ביותר שיש להן להציע והן כמה מפתיע במקום
לכעוס נהנות, גונחות, נאנקות, מייללות לפעמים ואז אני מוצא את
עצמי נזכר בה...עדי.  
כן, כן, עדי.  
היינו בני 13 אז אבל היא הייתה הראשונה שאמרה לי את זה...
את הדבר הזה שאני לא מסוגל לשמוע, הדבר הזה שגורם לי להתכווץ
מפחד, מבושה, מכאב... "לא"   אני לא יכול לשמוע אותו.  
למה ?  למה עדי ? למה אמרת לי אותו ? מה לא היה בסדר בי ?  
אני רוצה לצעוק לך : "את טועה !" אבל לא יכול.
אני יודע בוודאות שאני הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך בחיים, מה
את לא רואה את זה ?  איך אין לך את ההבנה הזו ?  ואז אני פוקח
את עיניי ומרגיש את החום, את החיכוך, את הגוף שנמצא כרגע
מתחתי,  אני בתוכה, אני שם....גמרתי.  מי את ?  וכמה זה יעלה
שתלכי מפה עכשיו ?  עדי... איילת......
והיא...בעיניה הגדולות מסתכלת עליי ואומרת : "אתה רוצה שאני
אלך ?"
רציתי לומר לה : "אני רוצה שתהיי פה לנצח.."
אז בגיל 19, במקום זה יצא לי : "חשבתי שכבר לא תשאלי, יאללה
קחי את הדברים שלך וטוסי. אל תשכחי להחזיר את הסרט...זה 3
שקלים קנס על איחור..."
היא לקחה את התיק, את החולצה, את הסיגריות, את הקסטה, את חפיסת
המסטיקים, את לבי...  קיויותי שתגיד משהו, התפללתי שתצעק :
"אתה אידיוט ! מטומטם ! אני שונאת אותך !!!" כי אם זה מה שהיה
קורה, אם היא הייתה מכניסה ראשונה את ה- "שונאת" את הרגש,
הייתי יכול להכניס אני את הרגש לי ולהגיד לה שאני אוהב אותה :
"אני אוהב אותך!" זה מה שהייתי אומר...
אם היא הייתה צועקת...
"אני אוהב אותך"...
אבל היא לא אמרה, לא צעקה, כלום.  לקחה את הדברים ו...הלכה.  
ואני...אני לא הייתי מסוגל להיות הראשון מבין שנינו שחושף את
הרגש, לא יכול.  פוטנציאלית זה היה חושף אותי ל-"לא" ואני, לא
מסוגל לשמוע אותו.  אז היא הלכה ומן הסתם התמוטטה אי שם מעבר
לקרן הרחוב והתחילה לבכות.  היא לא יודעת וגם לא ידעה שאני
המניאק שנשאר שם במיטה, גם אני כבר מזמן התמוטטתי,  גם אני שם
בוכה.  
אוקי, כאבנו, אבל מה למדנו ?
הרי אתם מבטיחים שם שנלמד מהכאב, "תבינו בדרך הכואבת", לא ?  
מה למדנו ? במה אני או היא השכלנו ???
אף אחד לא יענה לי שם ??
אז מה כותבים אחרי "אני מצטער" ?...  אני רוצה למות !  
אני מכיר אולי שני אנשים שהתאבדו.  
אחד מהם למד איתי בכיתה.  אבי.  
כולם צחקו עליו על עניין הגובה.  היא נמוך הבן אדם, ילדים, מה
לא יצחקו ?  
אז זה התחיל בשמות כמו "טיפטיפ" והמשיך בחיקויי הגמד שהיו להיט
בכל מסיבה.  
יוסי היה המלך בעניין הזה, הוא ידע לעשות את אבי יותר טוב מאבי
אפילו...  
שנים כולם היו בטוחים שזה ייגמר ברע,  ההורים שלו, היועצות ומי
לא, כולם הקפידו להשגיח על אבי, שחס וחלילה לא יפגע בעצמו בגלל
מצבו החברתי...
אבל השנים עברו והכל הסתדר, כך נראה היה לפחות, הצבא נראה היה
כמו פתרון.
הוא הסתדר בבסיס, פתאום פגש אנשים שקוראים לו "אבי", בלי שמות
נוספים, בלי חיקויים, בלי קריאות גנאי.
פתאום הוא פגש אנשים שלא הכירו את העבר שלו, דף חדש. והוא ניצל
את הדף החדש הזה...
ניצל לגמרי.  חברים חדשים, בילויים, הופעות, מסיבות... אבי,
ההוא הדחוי מהשכבה הפך לאחד מהחבר'ה,  חלום חיים שהתגשם עבורו
כך חשבתי כששמעתי מחברים משותפים על הצלחותיו האחרונות.
איזה חלום חיים ואיזה נעליים,  אבי צחק על כולם בסוף.
הצבא באמת היה הפתרון מבחינתו, פתרון שהשאיר את ההורים שלו
שבוע בבית.
מפחיד להתאבד בבית.  בבסיס לעומת זאת...
וכך,  באחד הימים, הייתה מסיבת שחרור לאחת המש"קיות בבסיס,
אבי הגיע, סיפר בפעם המי יודע כמה את הסיפור על אשתו של הרס"ר
ופרש לחדרו מוקדם מכולם.
כשאיתי, שותפו לחדר, חזר מהמסיבה אבי לא היה שם. ירייה. ריצה
מהירה לכיוון חדר האוכל.  גופה.  שבעה.
השני בכלל היה איתי בתיכון, בשכבה, גיא. הוא התאבד אחרי כמה
חודשי שירות בשירותים של הבסיס שלו.   קשיי הסתגלות כולם חשבו.
אני ידעתי את האמת מה שגמר אותו הייתה האפשרות שההורים שלו
יגלו שהוא הומו.   אבא שלו היה מת. והוא אמר לעצמו : "זה אני
או אבא"... ועשה את הבחירה שלו.  ככה הוא חשב, אני חושב... אמא
שלו הייתה מאותן נשים שיאמרו : "אני לא יכולה ללכת למכולת, איך
אני אסתכל לשכנים בעיניים ???"... זה היה הטיעון שלה...   היא
לא הבינה שאיש מהם לא טרח אפילו להרים מבט בכדי לראות מה קורה
בעולם שמעבר לעגמומיות של חייהם : אוברדרפט, נייקי חדשות לילד,
המשחק בשבת נגד מכבי יפו... והאנשים האלה, האנשים שאת חיבתם
הוא כה ביקש, כולנו מבקשים,  האנשים האלה שכחו כבר מזמן את
הרגש,  לא זכורה להם הפעם האחרונה בה עשו משהו ספונטני,  אפילו
את מסיבות ההפתעה נהגו לתאם עם המופתעים, בגלל הסידורים, שלא
יתפקשש אתם יודעים...   כאילו מתפשרים, מסכמים עם האלוהים שלהם
: תן לנו בטחונות אנחנו מוותרים על ההתרגשות.  טיפשים !  בגלל
שזו דרככם, בגלל שהביטחון חשוב לכם יותר מהרגש הוא נתקע עם כל
מה שהיה עליו.  המון.  עיסה דביקה ומגעילה שהתיישבה לו על בית
החזה.  והוא הרגיש מן הסתם רע... כל כך רע...  בחוץ הוא לא יכל
לעשות כלום כי...  יצא לכם להרגיש בכאב בטן אימתני בבית של
חברים ?  
יש מקומות שבהם ההבנה של הסיטואציה, ניתוח הנוכחים וההשלכות של
כל צעד שאתה עשוי לעשות, ההבנה הזו גורמת לכאב הבטן להעלם ולך
להיות מודע לזה שהוא יחזור בדרך הביתה ובדרך כואבת פי אלף, אבל
עכשיו הוא לא אתך, אתה קולט את הדיל, מבין שאיפושהו שני הצדדים
ייצאו מורווחים וממשיך להלצה החברתית הבאה...
אז הוא לא יכל בחוץ,  איפה אפשר אם לא שם ?... בבית ! ואתם
אמרתם : "לא !"
"...לא בבית...השכנים ישמעו... לא בבית, מה יגידו האחרים ?.."
על הזין שלי מה יגידו האחרים !!! מה זה אכפת לי ?  מה זה אכפת
לו ?  הוא גם מת !
הבן שלכם מת בגלל  : "מה יגידו השכנים" אתם קולטים את זה ???
מבינים ???  
אז בואו נבחן את התוצאה בסיום המשחק : לבן זה גיים-אובר, לי זה
באמת לא מזיז ולכם... לכם מר וגברת "מה יגידו השכנים" יש עכשיו
את השמועה שרצה בכל השכונה, בכל פעם שאתם יורדים אפילו להוריד
את הזבל... השמועה על "אלה שהבן שלהם התאבד"... הפסדתם !!!
הפסדתם !!! יו-פי-היי !!! הפסדתם !!!
לכו עכשיו, ממש עצוב, תקראו "איוב" או משהו...רחמיי עליכם, אבל
אתם בטח מאמינים שלא מגיע לכם ושאלוהים יגמול לכם בטוב על הרע
שאתם עוברים עכשיו.
אני לא מאמין באלוהים שלכם,  אלוהים שלי קורע את שלכם עם יד
אחת קשורה מאחורי הגב.  כי שלי משרת ומקדש מטרה אחת בלבד :
האושר.  ומה צריך הבן אדם יותר מזה ?  
אז גיא ואבי היו כופרים בכך שבחרו בייאוש.  הייאוש הוא ההפך
המוחלט מהאושר, לא ?  רגע, רגע, אז אם אני יושב כעת ליד דף
נייר לבן וכותב את מכתב ההתאבדות שלי, שיא הייאוש הרי אני נמצא
בכפירה מוחלטת ?  
קימטתי את דף הנייר וזרקתי אותו לכיוון כללי הפח.  
"זריקה לשלוש" צעקתי כשאני מלווה את כדור הנייר המאולתר בעודו
נוחת קילומטרים מהפח. "אוווו, זה היה קרוב !" צעקתי כשאני סוקר
במבטי את היושבים במקום. זה בסדר....איש מהם לא הבחין בזריקה
האומללה...  
חייכתי חיוך מטופש ואז נזכרתי, אני חייב לזבוח לאלוהיי, אני
כופר כעת, אני חייב להוכיח את עצמי שוב.  סיפרתי בדיחה, החבר'ה
הנהנו בראשיהם. ריח האלכוהול שרה באוויר והסביר את הבלבול
שניכר מעיניהם.  זה היה יותר מדיי בשבילם כנראה לערב אחד...
לפתע מילא צחוק מתגלגל את הפאב. לפעמים אתה לא יודע אם הם
ממשיכים לצחוק כי האנשים מסביבם עוד צוחקים או שזה היה באמת כל
כך גדול.  הרגשתי את הטוהר שמתפשט בגופי.  
זו הייתה תפילה טובה אמרתי לעצמי בעודי יוצא מן הפאב ומתקדם
לעבר מכוניתי המבריקה.  אני אוהב ברק, אוהב למשוך מבטים
ועיניים, נהנה מזה,  הכח...
חצי סיבוב בחור ההנעה ו...המותק שלי נוהמת,  היא ממש כמו סוס
ערבי בשיאו,  
דוהרת, נחושה, יציבה ואימתנית,  בילי היגואר שלי.  
כל יום שישי בשתיים בצוהריים אני יורד עם דלי.  בתוך הדלי אני
שם קצת שמפו ווקס שקניתי למתוקה שלי, מה יש קצת פינוק...ומים.
אני שם בדיסק של האוטו את הדיסק הראשון של "רדיו בלה בלה".
המילים חותכות בי כמו סכין מחוממת שעוברת דרך חמאה.
"אוטוביוגרפיה", "קנה מה שאין" המסרים, הספורים והאמת הגדולה
מאחורי השירים האלה רק הדגישו את עליבות חיי, אני פה שמשפשף את
המכונית המבריקה, שואב מזה כוח...  
כאילו הופנה ספוט לעברי והכרוז אמר : "גבירותיי ורבותיי, נשים
וגברים, שימו לב לאידיוט של המדינה, קובי שחר." וכולם הסתכלו
ומחאו כפיים מבלי להפיל את הכוסות המעוצבות שהחזיקו בידיהם
ובתוכם איזה חומר משכר.  הכל אצלם זה שקר כמו שאמיר היה אומר
תמיד : "תקשיב לחצי, תאמין לרבע"...ככה הם.
בקיצור הייתי בזה שאני כבר שלושים שנה על פני האדמה.  רווק,
מבקר טלוויזיה ודתי.  מאמין גדול, בדת שלנו אתה יודע...
הבידור, ההומור, האושר הגדול - "הצחוק".
גיליתי אותה לפני כמה שנים בביקורי בבית הכנסת.  המועדון.  לשם
באים ההמונים בכדי לצפות בכוהנים הגדולים נושאים את דרשותיהם.
האושר שורה במקום והביקור בו נחשב כחוויה דתית.  כך הרגשתי למן
הפעם הראשונה שביקרתי שם.  אחד הצדיקים נאם שם בדבר כזה או אחר
ומבטיהם של הנוכחים הראו כי מדובר בצדיק גדול וחכם השולט ככל
הנראה ברזי התפילה.  לא סתם הגעתי לדת.  בטח לא לדת הזו.
הגעתי לשם מתהומות שלא ייאמנו.  שנאתי את עצמי כל כך והחלטתי
שהעונש הכי גדול שאצליח להעניש את עצמי יהיה באושר.  אושר
עילאי, זך וטהור,  זה מגיע לי !  כי כשאתה למטה רגעים של אושר
נראים פתאום לא הוגנים.  בכל פעם שאתה מחייך אתה יודע שמתי
שתהיה לבד עם עצמך תבכה המון דמעות עליו, המון !
פתאום הקצתי מתוך המחשבות ושמתי לב איפה אני, שיט, פספסתי את
הירידה באיילון...  עכשיו אני עוד אתקע בתנועה של הצעירים
בדרום העיר.  
יש שני דברים שאני שונא : צעירים ופקקי תנועה.  
צעירים משגעים אותי.  הם לא רואים ?  הם לא מבינים כמה המצב
מסביב חמור ?  איך הם מרשים לעצמם פשוט...להסתובב...  
ופקקי תנועה...אם מישהו או משהו ייפול לי לידיים בפקק תנועה
אני מסוגל לפרק אותו לאטומים.  אולי גם אותם לפרק...חייכתי
לעצמי מהמחשבה האחרונה,  תחשבו על זה, זה יכול להיות רשע מצוין
באיזה סרט באטמן או ספיידרמן... איש שמתי שהוא עצבני יש לו
מספיק יכולת ריכוז וניצול אנרגיה שהוא מסוגל לפרק אטום...
מגניב... צריך לספר את זה פעם בפאב...
אני חייב להגיע הביתה, יש היום סדרה חדשה של כמה חבר'ה צעירים,
הומור ישראלי תוסס כתוב בקומוניקט ששלחו היחצ"נים.  בטח יהיה
חרא,  חייב לראות.  יהיה שם המון חומר לביקורת של מחר, זה בטח
יהיה כל כך גרוע שאני אוכל למלא אתם גם איזה חצי מדור בסוף
השבוע...  הפקקים...
אני מת לצאת מהאוטו ולהשאיר אותו פה ממש כמו ב-"דרך למטה"...

מה אם אני לא אספיק לראות אותם ?...
יש לי את השמות שלהם וגם את התמונה...
אני יכול לקרוא להם בכינויים...
את זה הקהל יאהב...
אני אגיד על אחד שלא יכולתי להתרכז במשחק שלו כי ההופעה
החיצונית שלו הזכירה לי את הרזה המעצבן מאיזו פרסומת... זה
מצחיק לא משנה על מי אני אומר את זה...
אוקי, מה לגבי הבחורה ?... אפשר תמיד להגיד שהמיניות שלה פתטית
בעיניי...
זה גם יחזק את התדמית החדשה שלי...
כוס אמק אין חנייה ברחוב שלי.  ככה זה, כל משפחה קונה היום 6
מכוניות, אין חנייה...צריך כנראה להעביר חוק על העניין הזה,
שמספר המכוניות שמותר לדיירי רחוב לרכוש יקבע לפי מספר החניות
המכסימלי ברחוב מינוס עשרה אחוז לאורחים.
צריך לכתוב מכתב לאיזה חבר כנסת צעיר, בשביל קצת תשומת לב,
אולי איזו הופעה בטלוויזיה, הוא ישמח לאמץ את הרעיון...נכנס
לחנייה של מאיר, הוא מכיר את האוטו שלי ואם ירצה יבוא ויקרא
לי...כיביתי את המנוע,  שנייה.  אני לא יוצא.  מה עושים ?  
כבר 20:25... בשמונה וחצי הם מתחילים הצעירים...אני עברתי כבר
כמה וכמה דברים היום...  
הייתי ביום מסריח בעבודה למרות שהגיעה מזכירה חדשה וכמו
שהעניינים עובדים, שבוע ואני מזיין אותה על המכונת צילום
בעיתון, מצד שני החלטתי שאני מתאבד, זכיתי באליפות הפאב בחצים,
כתבתי מכתב התאבדות, נפטרתי ממנו... יום מכובד, תודו...
אז מה אני עושה?  עולה למעלה וממשיך בשגרה כאילו כלום ?  
ממשיך בחיים האלה למרות שכבר הגעתי לנקודה שבה אמרתי לעצמי
שאני לא מעוניין בחיים עוד ?  
לא, אני לא חושב.  
אם כבר לא התאבדתי, אם כבר אני ממשיך לחיות אז לא ככה.  
לא כמו עכשיו, לא את אותם חיים.  זה לא יכול להיות ככה, זה לא
יהיה ככה.  
די עם להתפרנס מהשמצת אנשים, אני יודע, אני נשמע כמו הפלצנים
שמתקיפים אותי, אבל באמת, הגיע הזמן.  די, אני לא אסכים לחיות
עם עצמי ככה,   אני לא אסכים למות בידיעה שההישג הגדול ביותר
בקריירה שלי הוא ניבוי נפילתו של ענק הטלוויזיה השמנמן.  
לא ולא !  מספר האנשים שהעמדתי לאורך חיי במחנה שמולי הוא
עצום, בלתי נתפס.  
למה ?  למה שונאים אותי ?  כי אני זבל ! זה למה.  
כי אני מתפרנס מדברים רעים של אחרים. האנשים בעולם נחלקים לשני
סוגים :
המרוכזים בעצמם לעומת רואי הטוב שבסביבה", אז אני חושב שאנשים
לא היו בעדי כי הראיתי לעולם רק את הרוע.  הייתי מרוכז בלהראות
לעולם את הרע שבאנשים במקום להתרכז בעצמי או בטוב...ממש מוטציה
מגעילה של בן אדם.
בהתחלה עוד מילא אבל אח"כ...אח"כ מצאתי את עצמי כותב רק את
המילים הרעות על החאפריות הטלווזיונית, ולא רק בכתב, זה הגיע
עד הסברים מעמיקים למזכירה המוכיחים לה חד משמעית כי היא
הייצור הכי לא מוכשר לתפקיד בעולם. סתם כי טעתה בהגהה של הטור
שלי.
מה לעשות ?
אני צריך להתפטר, בסדר, את זה כבר הבנתי אבל מה עכשיו ?
אני צריך לעשות משהו שיימלא אותי, אני רוצה ליצור, אני לא רוצה
להיות האיש שביקר את יצירותיהם של אחרים.  אבל מה ליצור ?
פיסול ?  לא, אני לא ממש טוב בזה, יהיו לי 2000 מאפרות
בסוף...
אולי ציור ?  לא ממש, אני לא ממש מוכשר גם בעניין הזה, אני
מודה...
אולי טלוויזיה ? לא, אין סיכוי.  אין איש בתעשייה הזו שיסכים
לעבוד איתי אחרי 6 שנותיי כמבקר טלוויזיה...
הכי מצחיק אם אני אתקל באנשים האלה שיושבים ליד משרד התעסוקה
ומשכנעים אנשים שבאים לחתום על דמי אבטלה לבוא אתם ולשמוע
הרצאה של מחזיר בתשובה, הכי מצחיק אם אני אלך אתם ואחזור
בתשובה... רגע... לחזור בתשובה זה רעיון לא כל כך רע...
מה לא רע ?  צחקתי עם עצמי...מה אני לוקח את עצמי ברצינות ???
לא, זה בסדר, לא לחזור לשחור ולספר ההוא,  כבר שנים אני מסתובב
בתחושה שהצחוק הוא הדת שלי, אז למה בעצם שלא אתמסר לזה ?
למה שלא אספק תנאים לאנשים להתפלל איתי, בדת שלי ?
מה יש ?  לא דת לעניין ?  לא תפתרו בעיות ?
כל שאלה ששאלתי את עצמי רק דרבנה אותי יותר, אני הולך לעשות את
זה, אני הולך להקים דת חדשה, הצחוק.
בשביל לעשות את זה אני צריך לדעת אותה על בוריה, אני צריך
להשתעבד לדת.  
שם נמצא המפתח לאמת.  האושר הוא כלי עבודה ואני מוכן להתמסר
לו, להשתעבד לו, לוותר על חיי המסריחים ולנסות, נסיון אחרון
בהחלט, אני נותן לעצמי צ'אנס !  
סגרתי את מנורת הלילה, התכסיתי בשמיכה ואמרתי לעצמי : תוך
שעתיים הם בטח יתחילו להתקשר לשאול מה עם הטור... אז אני כבר
אספר להם שאני מתפטר... לילה טוב.

פרק שני
בירוקרטיה

השעה הייתה 13:13 כשקמתי, יהיו אנשים שיראו את השעה הזו ובגלל
הנאחס של ה- 13, ועוד פעמיים, ימשיכו לישון... אני לעומת זאת
הגבתי בפאניקה קלה, וואי כבר אחרי אחת ואני עוד לא עשיתי כלום
היום, איזה בזבוז !!!...  
שלפתי מתוך המקרר שקית שוקו, ניגשתי לדלת הכניסה שם חיכה כמו
כל בוקר (או צוהריים במקרה הנוכחי...) העיתון.   התיישבתי
בסלון עם שקית השוקו ועברתי כמובן דבר ראשון על כותרות הספורט.
אני חובב ספורט,  NBA זה הקטע שלי.   אני משתדל ללכת גם לאיזו
סדרת משחקים כל שנה, בזמן האחרון קצת פחות כי הלייקרס
כבר....אתם יודעים, לא כמו לפני שגילו את נגיף האיידס... אח"כ
עברתי על חדשות הבידור, התענגתי על כתיבתי כשעברתי על הטור
שלי, התבדרתי מכמה המצאות של כתבים מסביב לעולם, אפילו עברתי
על מדור העסקים ואז, רק אז עברתי על הכותרת ועל עמודי החדשות
הפנימיים.   איזה דיכאון. ולחשוב שלתוך כל הבלגאן הזה אני עוד
אתמול חשבתי להיכנס...רגע, רגע, רגע, אתה לא תסתכל סביב, תגיד
: "יש בלגאן" ותתחמק מהעניין ידידי, אני מכיר אותך יותר מדי
טוב בשביל שזה יחמוק מעיניי. אתה החלטת החלטה אתמול ? "כן
החלטתי"  אז אתה הולך על זה,
כמו גדול !
פתחתי את הרדיו, גל"צ כמובן, המגישה דיברה עם איזו פסיכולוגית
קלינית על מצבם של שני ילדים שאיבדו את הוריהם ואני לצלילי
שיחת הדיכאון הזו נכנסתי למקלחת.  
יום מיוחד היום, היום אני הולך להקים דת.  
כשניגבתי את המראה לראשונה מזה שנים לא ראיתי את החזיון המבעית
שליווה כל גילוח.  לא ראיתי פרצוף מאחורי כתפי.   אני לא יודע
איך ולמה זה קרה אבל תמיד היה שם פרצוף כבר שמונה שנים. מאז
שהתחלתי לכתוב בעיתון.  אני מתגלח אחת לשבוע, מין בייבי פייס
חצי שבוע וחצי שבוע אני עוד מושך עם שפם של ילדים רוסים לפני
הבר מצווה, מדובלל כזה.  אני משאיר את המים החמים פתוחים
והאדים שעולים מן הכיור מכסים את המראה במקלחת.  אני מסיים
למרוח את הג'ל על פניי ומתכוון להעביר את הסכין על הזיפים
החלשים והקטנים שלדעתי אינם נחתכים מהפנים בחוד הסכין אלא פשוט
יוצאים ממקומם ומנסים להימלט על נפשם מפני הסכין האימתנית
המתקרבת אליהם, מנסים אך נתקלים במשטח הג'ל הטובעני בו הם
מוצאים את מותם ונקברים קבורת אחים עם אחיהם בביוב כשזרם של
מים חמים מהווה להם למעשה שיירת קבורה.  יהי זכרם ברוך.
המראה המכוסה באדים הפחידה אותי תמיד, כי שם ראיתי אותו או
לעיתים אותה,  כשניגבתי בידי את הזכוכית המכוסה אדים תמיד הוא
היה שם,  האיש בו פגעתי הכי הרבה באותו שבוע,  הקורבן הגדול
ביותר של טוריי המחודדים.   מנויים לא אוהבים ביקורות טובות,
אין מה לעשות.  יוצרים אוהבים ביקורות טובות, קוראים אוהבים
דם.  אני, כספק שרות, נאלצתי להתמודד עם בעיה, את מי עליי לספק
?
התשובה הייתה כל החיים מתמטית, ברורה.   יש כך וכך יוצרים
בישראל לעומת כך וכך קוראים של העיתון, קוראים שלי.  מי גדול
יותר ?  מספר הקוראים כמובן ולכן, בדמוקרטיות נקבע כי דם
יסופק, ממש כמו שביקשו.  
ואז...אז התיישבתי לכתוב טורים.
בהתחלה לא הסכמתי על חלק מהפסקאות שכתבתי אולם פרסמתי אותן כי
הכתיבה נראתה לי נכונה.  יש פה מספיק סלברטיס, מספיק ארס
ומספיק עור חשוף בתמונה -
הקהל ישתגע על זה !!!  אז מה אם זה יחצ"ני לגמרי, אף אחד לא מת
מקצת יחצ"נות.  
אני משרת אותם כי הם משרתים אותי, כך חשבתי. אבל במבט לאחור
אני חושש שיצאתי קצת טמבל, כי מרוב שטרחתי לשרת אותם שכחתי
לשרת את עצמי.  שכחתי ליצור, שכחתי לחשוב, שכחתי לדעת. במקום
להעביר לעולם, מצומצם ככל שיהיה פוטנציאל הקוראים שלי, את
המסים הערכים והדעות שלי הפכתי לספק שרות, מין "מאכר" כזה שקשה
לחבב, אחד כזה שמונע ע"י תאוות ומאווים לא נכונים.  
איש עלוב שמסתובב בפוזה של :  "דם ביקשתם ? דם תקבלו !
ומבחינתי אתם אפילו יכולים לשלם בתשלומים בלי ריבית, העיקר
תקנו !"
והפרצוף בגילוח השבועי הפחיד אותי.  בכל פעם הסתובבתי בכדי
להיווכח שמדובר בדמיוני,  אני כנראה משתגע, פפפפ...אולי אני
בכלל כבר משוגע ?
מה שמפחיד זה שאחרי כמה שבועות כבר לא נבהלתי ממנו, פשוט
התרגלתי למחשבה שבכל פעם שאני מתגלח עומד מאחוריי איזה איש
טלוויזיה, מצאתי את המחשבה הזו למרגיעה מאוד אפילו.  התמכרתי
לזה.  התחלתי לכתוב את הביקורות הארסיות במיוחד נגד אנשים
שרציתי שיהיו איתי במקלחת...  תאמתי לי שותפים... זה הפך למשחק
גדול !...
הייתי מביא אליי את נערות הגלגל ואת מנחות ערוץ הילדים וכשהן
היו מגיעות הייתי מתנפל עליהן כמוצא שלל רב.  הייתי נכנס
להתגלח, משיל מעליי את כל הבגדים ורק אז מנגב את המראה.  כאילו
אומר לעצמי : הן באו להבהיל אותך, בבקשה שיראו את הזין...  
ומרגיש הכי טוב בעולם !  גם מזה, אני חושב, שאבתי כוח.
הכל היה טוב ויפה עד לפעם הראשונה בה הופיע מאחורי הכתף שלי
מישהו שכבר היה בבית הזה פעם, חבר. איתן.  מה לעשות, יצא לי
לכתוב על חבר, התוכנית הייתה זוועה, מה אני לא אכתוב ?  האמת
היא שיכולתי לכתוב דברים יותר כללים... משהו כמו : "זה לא היה
מספיק חד, נראה היה כאילו מדובר ברעיון טוב והיוצרים המוכשרים
בראשם עומד איתן גור נבלמו משום מה, אולי זו המערכת שעצרה אותם
ומנעה מהם ללכת עד הסוף."  
ככה אני מוציא את כולם גדולים ומפיל את החרא על הממסד, כולם
שונאים את הממסד... הקהל ייהנה מעוד מנת שנאה...
אבל... לרדת על הממסד זה כבר פאסה.  אמרו את זה קודם לפניי...
נכון, האמת היא שבאמת הם הלכו הכי רחוק שנתנו להם, וזה לא היה
מספיק רחוק.  
האמת היא שבמקרה הספציפי הזה, עם התוכנית שאיתן כתב, הרעיון
היה גדול על הטלוויזיה הישראלית. אני במקומו הייתי הולך עם
הרעיון הזה לקולנוע ומנסה להפציץ שם עם אפקטים מיוחדים,
אולי... אבל ישבתי ליד המחשב לכתוב את הביקורת ויצא לי :
"איתן גור התסריטאי/שחקן/במאי/כוכב מדורי הרכילות/פלצן מחק את
המיותר, הוכיח אמש מעל מסכינו שיש עתיד.  אנשים יחזרו בקרוב
לקרוא ספרים."  
חשבתי שזה שנון, מה גם ששבוע הספר צוין באותו שבוע וכך הגיע לו
יום שישי, החזקתי את סכין הגילוח, ציפיתי למגישי מהדורת החדשות
של הערוץ השני שינחתו מייד במקלחתי ולצורך העניין אף העמדתי
שני כסאות מאחורי שולחן תפאורה מרשים.  ניגבתי את המראה והוא
היה שם - איתן.  
שתיקה.
הרגשתי את הדם אוזל מפניי, אם אני אביט עכשיו במראה אני אתעלף,
בחיי.  אחר כך גם לזה התחסנתי.  עטיתי על עצמי ארשת פנים
רצינית של "אני איש מקצוע וחברים הם לא שיקול" והתחלתי לאסוף
אותם, אחד אחד הם התאספו להם לקבוצה קולנית, תוססת, פעלתנית
אמנם אך לא ממש נחשבת. כי מי הם ? כמה אנשים שעוסקים בטלוויזיה
ושזועמים שמישהו כותב להם שהם עושים חרא ?  אז יצא במקרה שכמה
מהם הכרתי היכרות אישית. אז עם איתן חלקתי דירה בתקופת
הלימודים.  הוא למד משחק, אני תקשורת ו...חיינו ביחד.  כמו
אחים אמרנו אז...  אחים... חייכתי לעצמי.  זה בסוף
הצליח...הפכתם לאחים, אתם אפילו ביחד במקלחת...וממש כמו כל שני
אחים נורמליים בסוף יצא שאנחנו שונאים אחד את השני...
בעצם כשכתבתי את הטורים לא נתתי להם את מה שאני רוצה, נתתי להם
מה שהם רצו לקרוא...  הבחירה שלקחתי כשבחרתי בריצוי הקהל ולא
בפרגון ליוצרים מחייבת אותי גם לוותר על עצמי כיוצר. ואני...
בכלל תכננתי... אני... מי אני ?
פתאום נראה כאילו לא הבנתי את מהלך חיי. אני לא האיש בעמדת
המפתח, אני סוג של ליצן חצר הניצב מול המון צמא לדם ומשסף את
הקרובים אליו, אפילו את צ'יטה הקופה הנאמנה שמלווה את משפחתנו
שנים. ובשביל מה ? לרצות אותם...  אני אפס.  
ועכשיו אני הולך להקים דת...פנטזיונר !  מי יקשיב לך ?  מי
יאמין לך ?  מי ירצה
בקרבתך ??? בשנים שכתבתי את הטור הזה הוכחתי לעולם שאיני מסוגל
לומר מילה טובה על דבר או על איש.  פלא שנשים לא מקיימות איתי
מערכות יחסים ?  הרי את גרונות חבריי שיספתי בעטי, אז למה
לאישה לנהוג בטיפשות שכזו ולשהות במחיצתי ?  
מפחיד לחשוב כך,  ממש מפחיד.  מה אני אומר בעצם ? איפה אני
עומד אם אני הולך עם הרעיון הזה הלאה ?  אני הופך מייד ל- "עוף
מוזר".  סוג של תמונה מוזרה במציאות.  בחור שעוזב את עבודתו,
את הקריירה שלו לטובת הקמת דת שמקדשת את ה- "צחוקים" ???
אני רציני ???   מספרים שהמסתערבים, יחידת העילית הצה"לית,
כשהם נכנסים לשטח, לתצפית או מעקב הם מתחזים למשוגעים,
מג'נונים, כי הערבים חוששים להתקרב ללוקים בנפשם, פוחדים
להידבק...
גם ממני יתרחקו כנגוע במחלה ???  הרי ברור מה יהיה מקומי אם
אלך עם זה :
אני אהפוך למעשה קול חסר חשיבות שאם יתמזל מזלו ייספר ויתאחד
עם עוד כמה הוזים שרצו לשנות סדרי עולם ומצאו את מקומם בחור
הזה,  הצינוק החברתי...  
אני...מבקר העיתונות הנודע ?  מוקצה ?  מצורע ?
אם זה יקרה ייווצר מצב בו המערכת מענישה אותי ומציבה אותי
במקום נמוך אפילו יותר מהיוצרים שלמיקומם הנמוך, אפילו
שערורייתי הייתי אחראי בעצמך. כמה משפיל. אולי עדיף לוותר ???
הם הרי יחכו לי בכל פינה, בכל שביל, בכל סיבוב, יחפשו איך, מתי
ואיפה להנחית עליי את המכה.  אולי בכלל חבל על הזמן, אולי עדיף
כבר למות.
למות ?  נראה לך ?  אתה ידידי הולך לסבול.  מוות יגאל אותך
מסבלך ולא מגיע לך.
הצצתי שוב במראה ו...לראשונה הוא לא היה שם.  לא איתן, לא נערת
גלגל ולא מגיש חדשות, איש מהם לא היה שם כשניגבתי את המראה.
איש מהם.  לפעמים אנחנו מעדיפים את המכה הישנה והמוכרת על פני
השקט המעיק ששרה במקלחת היום.  כי כשיש שקט אתה מתחיל לחשוב :
אולי מישהו מתכנן עלייך משהו...
העדפתי כבר את הסיוט השבועי הזה, הוא בכל זאת די כיפי, אני
מבלה אחד על אחד עם סלבריטאי כל שבוע, ממש קונספט מגניב
לתוכנית טלוויזיה, אולי אני אציע את זה... לא, אני כבר לא עובד
בתחום ההוא.  
אני צריך בכלל לסדר את הפרוצדורות ולהקים רשמית את דת הצחוק
בישראל.  
סניפה הראשון של הדת יהיה במשכני הצנוע ברחוב שינקין 30
בגבעתיים.  
הרווחתי...גם שינקינאי, גם בלי ילדות בנות 19 בבגדים שחורים
שיבואו איתך הביתה אבל לא יזדיינו אתך. הן גם ישתמשו בתירוץ
השחוק הזה : "אני במחזור".  בנות 19 חושבות שאם הן במחזור כל
קונספט המין מבוטל.  זה התירוץ שלהן.  יקירתי, אנחנו נמצאים
בסוף המאה ה- 20 ממש בפתחה של מאה חדשה.  אנחנו אחרי המפכה
הצרפתית, המפכה התעשייתית וכמובן אחרי ביקורו של הרב כדורי
בחנות המפעל של "פיקנטי" עברנו כבר דברים בחיים, העולם הזה
התפתח.  לכל הרוחות אם לנשיא ארה"ב מותר לקבל מציצה, בטח ובטח
שלי מותר.  
"אבל אני במחזור"...
"מציצה" השבתי בהחלטיות לעבר הבחורה המתפתלת, "אח"כ נזמין
אוכל" הוספתי כשהבחנתי במבטיה המופנים שוב ושוב למטבחי
המאובזר. "לא, אני במחזור, אני חושבת שכדאי שאני אלך, תיקח
אותי ?"  שאלה,  "סליחה ???" עניתי.  "לקחת אותך ???"  שאלתי
בעודי מסיר את נעליי.  "קחי מונית..." הפטרתי לעברה, "ואם לא
אכפת לך אני חייב לישון קצת, חכי למטה אני אזמין לך אחת" אמרתי
בעודי משלח אותה לדרכה על תיקה האופנתי, מחזיק המפתחות המצפצף
שלה וכמובן תומתה. במחזור...בטח... בגלל זה אומרים שבגיל צעיר
המחזור לא סדיר אצל בחורות, הן מכינות את הקרקע כך שהן יוכלו
לצאת בכל יום ובכל זאת תמיד לטעון שהן במחזור.  מצטער בנות,
עוד שקר שאתן מספרות הלך לו כרגע לעולמו.  נקבור אותו ליד שיער
הפנים שלי...יהי זכרו ברוך.
אם הן לא רוצות להזדיין למה הן באות ?
טוב, אין זמן לזיונים, בטח לא עכשיו - צריך לצאת  לדרך. דת
חדשה תוקם היום וזו מילה שלי !  עכשיו איך לכל הרוחות עושים את
זה ? איך מקימים דת ?  
אני צריך לחשוב על הרעיון הזה קצת יותר לעומק... אסור לחשוב על
זה בצורה שטחית ולהגיע לאיזו פקידה לא מכון, כי זה יקרה הם
יטרפו אותי חי, היא תבין מהר מאוד שלידה ניצב עוד איזה בחור
אולי אפילו משוגע...מג'נון...
רגע...אולי באמת אני משוגע ?  זה הרי מה שיחשבו כולם : אמא,
אבא, השכנים...
תסתכל על עצמך ?  אתה מבין מה אמרת עכשיו ?  "מה יגידו השכנים
?"... זה הטיעון האינטליגנטי שאתה מציב לעצמך בויכוח הזה ?
טוב שלא שאלת מה יגידו הורים של אבי וגיא ?.. לא יבינו, אז לא
יבינו, אם זו הדרך - כך יהיה !
יפה, עכשיו אחריי שהיית כל כך החלטי עם עצמך, בוא כבודו, תסביר
לכל הכיתה שכולם ישמעו, למה זו הדרך ?  הנה, נשחק משחק, אני
איזו עיתונאית מתלהבת בערוץ שלוש, לשם מכסימום תגיע עם השטות
הזו שלך, שאלתי אותך את השאלה הזו על ה- למה זו הדרך עם כל
הבלה בלה בלה, מה תענה לי ?
תראה...אם זה לערוץ שלוש, אז צריך לקנות בגדים...
ההתחכמות לא תעזור לך, אתה מדבר באוויר על להקים דת, תענה על
השאלה !
למה זו הדרך ?...  שאלה טובה... זה כמו לשאול יהודי : "למה
אלוהים ?"...
אז...למה אלוהים ?
למה אלוהים ?...תראה השאלות הפילוסופיות האלה אמנם גורמות לך
להרגיש טוב עם עצמך, אתה אמנם מרגיש את הגאווה הזו מתפשטת לך
בגוף, הגאווה של "אני מתעסק בעניינים חשובים באמת", אבל אם
תעצור לרגע ותביט בשעון תבין שבשאלות מסוימות אפשר להתעסק גם
מאוחר יותר, אחרי שהמוסדות נסגרים.  בערב, בלילה.
טוב...הרגעתי את עצמי, אבל מה לכל הרוחות אני צריך לעשות ומה
הקשר למוסדות ?
"144 שלום, מדברת דלית"
"שלום דלית, תני לי בבקשה את מספר הטלפון של משרד הדתות"
שתיקה.
"2 מספריים בבקשה : אזור חיוג 02 המספר המבוקש הוא
5221543..."
שרבטתי את המספרים על איזה חשבון שהיה מונח ליד הטלפון וניגשתי
לשירותים.
מה אני אומר להם ?
שלום אני רוצה להקים דת ?
הם יאשפזו אותי ואז...אוהו...מה יהיה אז...
כל ה- "חברים", עמיתים למקצוע...אנשים שאני יודע עליהם כל כך
הרבה לכלוך...אנשים שאני הייתי סיפור הכיסוי שלהם לאשה כשהם
יצאו עם הנותנת מהמרכזייה...הם יהיו הראשונים שיתנפלו עליי
כמוצאי שלל רב.  אני יכול לדמיין את הכותרות היצירתיות שהם
ימציאו : "בעל הבית השתגע", כותרת משנה : "מבקר טלויזיה אושפז
במוסד לחולי נפש".  אני אשיג צו איסור פרסום על שמי למניעת
פגיעה במוניטין והם ישימו שם תמונה שלי עם איזה משהו על הפנים,
כאילו באתי בכלל לגבות את כספי הזכייה בלוטו...
הם בטח גם ישלחו אחד לראיין אותי פה.  אחד כזה שכבר בפתיח של
הכתבה יוציא איזה משפט שלי מהקשרו בכדי למכור עוד כמה עותקים
ועל הזין שלו איך אני יוצא מהעניין.
אני הרי סתם משוגע.  הרופאים גם יגידו שם שאני סובל מלחצים
בגלל העבודה המאומצת שלקחתי על עצמי ועורך העיתון אפילו יגיע
בעצמו, יביא איזו מתנה שהמזכירה קנתה במקומו.  אני משתגע מזה,
יוצא תמיד כשהוא מביא לי מתנה שהוא יותר מופתע ממני כשנייר
העטיפה נתלש ממנה.  כאילו הוא אומר לעצמו : וואלה...שיחקתי
אותה...
ואז לאט לאט הם יפסיקו עם הביקורים אבל יקפידו להתקשר כל
יום...אח"כ כל יום שני...
אח"כ כל ראשון לחודש ופתאום לא שמעתי מהם כבר איזה חצי שנה...
לא, אני לא אתן להם את התענוג הזה.  אני אעבוד על העניין לאט
ובצורה מסודרת כל שאיש לא יגיד : "משוגע", נביא הוכחות,
תיאוריות מבוססות ואיזה מומחה או שניים שאת דבריהם נקנה בכסף
ושיתנו בסיס מדעי דתי על הזין שלי איזה לדת הזו, אני לא
פרייר.

תודות

תודה מקרב לב, 11/2/76, 28/4/93, גולדשטיין, רמי דבורה, אסי
כהן, ניר צורף, ניצן שנער, מולי ואסי רובין, אורן ברייט, דני
פופקו, מאיה מירב ומיטל, הפילניקים תלמידי בי"ס "ויצמן", חטיבת
הביניים
"שמואל הנגיד", תיכון ראשונים, חניכי הנוער העובד קן הרצליה
ושאר החברה מהרצליה.
חורחן הקטנטן, גליה שוץ, ליליאן שוץ, עדי בורקין, שלי לוי,
לוגוס ז"ל על עובדיו ואורחיו, "תאוצה" - פרסום ושווק, ערוץ
המזרח התיכון, נבחרת גרמניה בכדורגל, גיא וסרמן, משה שלונסקי,
טל ברמן, דני פלד, טל טיראן, גלעד רייך, גלעד שנקר, גדי
פיינגולד, קובי נדיב, יערה מרציאנו, הדס ריבק, בני בשן, גידי
שפרוט, עומר קריגר, דורון נשר, יאיר לפיד ודפנה שפיגלמן, משה
נסטלבאום, אלון דיסקין, עומר בן רובי, רשף לוי, יעל, גיל עומר,
זאב דרורי, שרון טייכר, גל"צ, 103FM, רונן הירשלר, בסלר,
אופיר, אוסישקין, עיריית תל אביב, רועי, חיים רביבו, אורי
מלמיליאן, אלי אוחנה, נסים כהן, עופר מזרחי, ראובן עטר, רבקה
מיכאלי וצוות תוכנית הבוקר, יעל שטרנהל, גיל תמרי וצוות "בוקר
טוב ישראל" בערוץ הראשון, יגאל שילון, מירי בן יוסף, שרי
ישראלי, רן תלם, אורית קוריצקי, עידית (קוטג'), דני והחבר'ה
מערוץ הילדים, אפי, ערן, גברי, רעות וכל החבר'ה מהצבא, עדי
הרץ, תמר סוקניק, אייל רם, שירי רוזנר, מיכל הורוביץ, גלי זיק,
"מעריב", קרן בחור, שלומית גור,קורין וענבר, רון שדה, גולשי
האינטרנט, מנויי ה-ICQ, שולחי הזימוניות והדואר האלקטרוני,
אסתר אייזיק, אפי, אילן, חגית, בל, בתיה, גואל והמשפחה, סמיה,
עזורי והמשפחה, חנה, רוז'ה והמשפחה, מדלנד, רונן, מאיר, גיא,
סבא וסבתא ז"ל, מוטי רון, גיל קופטש, רועי לוי, גבי בן אור,
דני עציוני, אורי ברק, מכבי הרצליה על אוהדיה ועובדיה, שלמה
מילמן - מדליות וגביעים, ג'מיל, שווארמה שמש, אבולעפיה, מסעדת
האווזים, "העיר", "חדשות", שליחי מזון וכביסה, עמירם גרוס,
שאבי זרעיה, איזי הפתולוג, רמי שטרן, סטיבן רייט, דומינו גרוס
על אורחיו ועובדיו, קומדי סטור על אורחיו ועובדיו, פאבים על
יושביהם, קהל - על הכל !, מאזינים, קוראים, מנויי "מעריב
לנוער", ניר שאבי, אריק זילברמן, איתי שגב, משה פרסטר, עינש,
נורית פרישמן זיידל, מיקה, בבה, גל, חיים, שחר ושוקי, שמואל
וילוז'ני, שלום חנוך, אריק איינשטיין, אורי זוהר, דודו טופז,
ממציא הקולנוע, ממציא הוידאו, ממציא ספריות הוידאו, ממציא מבצע
ה- "וידאו ב-200 דולר בדיוטי פרי", ממציא הכבלים להעתקה מוידאו
לוידאו, שגיב פרידמן, איתן מרקוביץ', אמירם טובים, נעמי
טיסונה, גן איריסים, גן סיגלית, הדיונה הקטנה וראס אל שטן,
בייב, יהלי סובול, LEZ ZEPPLIN, PINK FLOYD, תמוז, ג'יגלס,
BEATLES, PLAYSTATION, סופר-מרשה, רוני לדרמן, טהר לשם, יצחק
רבין, ליאל ורוני ליבוביץ', "הארץ", רועי שמאי, חיה, אופיר,
גיא חגי, נעמה ואליאור, ד"ר בלאו, חנה , ד"ר רייכמן, אסית, ד"ר
להב, ד"ר פרידמן, בתיה צור, נפתלי מנהיים, חגית גל, אביבה
פינדלר, ירמי קפלן, ברי סחרוף, רמי פורטיס, מאיר אריאל, מרדכי
רוזנצווייג, תומס מור, אפלטון, סוקרטס, מואסיר סקליאר, אתגר
קרת, ג'יי לנו, קונאן אובראיין ואנדי ריכטר, קינלי לימון,
"ידיעות אחרונות", נסטי לימון, בירה קורונה, גלידה אמריקאית
בטעם וניל, טונה, חומוס, אדם הנדלזץ, אופוזיט פאב - רעננה,
ליאת ורדי, מתי פישביין, דודו, קזה וכהנא, נאווה סימנטוב, יעל
בר זוהר, צ'רלי בוזגלו, דדי צוקר, אילן שטרקמן, דודי רפפורט,
לירון תאני, שקמה, שביט, בלם, איילון, "הקאמל קומדי קלאב" וכל
מי ומה שעבר מעליו ומצדדיו עוד מתקופת הנמל הוא העומד, 1, 2,
3, אמרסון לייק אנד פאלמר, יופ, אלה, חגית, וודי אלן, ברוס לי,
אדי מרפי, סיינפלד, אלישיה סילברסטון, ונסה פאראדיס, ארז טל
ואברי גלעד, ארז טל ואורנה בנאי, עדי הדר, אלברט אלגרבלי,
אביתר בנאי, מאיר לחיאני, אראל סג"ל, בת, שירה כהן, דני גלבוע,
קיגלר, פטרישיה, ADAM PAL, ז'אן קלוד ואן דאם, הרצל, אלי
לנדאו, אביטל, משינה, החברים של נטאשה, מיכה שטרית, אביב גפן,
THE THE, נדודה, נדודית ז"ל, נדודית 2 תבדל לחיים ארוכים,
פלאטון, "דוד", אוסקרית, משפחת סימפסון, "סאות-פארק" ושאר
העבודות של יוצריה, "קרובים קרובים", "זהו-זה!", סיבה למסיבה,
אבנר דן וכל הבדרנים בתחנה המרכזית הישנה, סוףסוף, רונית כפיר,
לימור דהאן, טלילה, ה-"קומדי סטור" בלונדון, איוס ביוון, רומא,
גיל בפאריז, נבחרת קפריסין, נבחרת קולומביה, נבחרת ישראל,
נבחרת אוסטריה, המשחק ב-"פארק דה פראנס", נבחרת הכדוריד של
גרשטיין, מאזיני ומשתתפי "קיטבג-הדור הבא" ז"ל, חוקים, שגרה,
עובדיה לוי, אמסטרדם, ניו-יורק, סטנדאפיסטים באשר הם,
ג'ון מנדוזה, אריאל זילבר, ענבל פרלמוטר ז"ל,
כל מי ששכחתי לציין את שמו,
דמעות, כאב, דיכאון, פסימיות, אופטימיות, שמחה, אושר, אהבה.
חיים. תודה !


דצמבר 99