אני מרגישה שהשנים האחרונות היו מעין מסע ברכבת תחתית, חשוך
וצפוף וקודר וממש לא נעים.
המסע היה ארוך ומתיש והיו המון מעידות ונפילות בדרך אבל עוד
מעט הרכבת מגיעה ליעד הסופי שלה,
ופתאום אני רואה שאולי אני לא באמת מוכנה לרדת מן הרכבת
נכון שקצת כואב כי צריך להיפרד משכני למסע וממורי דרכי אבל הכי
קשה זה לקחת את החיים שלך בידיים ולצאת במסע עצמאי שאין לך
מושג לאן הוא יוביל .
כל פרט קטן כל החלטה מזערית תשפיע על המשך החיים שלך. אתה כבר
לא יודע מה לעשות מעצמך, אני לוקחת צעד קדימה לקראת העתיד אבל
חוזרת 2 צעדים אחרוה בגלל החשש מהתוצאות.
אני עכשיו כ"כ רוצה שהמסע הזה ימשיך קשה לי פתאום לעזוב הכול
לצאת לעולם הגדול אני עדיין רוצה להמשיך להיות כפופה למסגרת
ורוצה את מורות נהג הקטר - וחייבת את מורה הדרך שלי.
אבל ברור לי שזה לא יקרה כי המסע תם, נגוז הגיע לסופו!
ורק נשאר לי להודות...
ולהמשיך לקוות שאני לא אעשה החלטות שגויות אבל ברור לי שזה לא
יקרה כי אני עדיין לא מוכנה!
עכשיו זה כבר לא בהיסוס זה בא מהלב ולא ברור לאיזה לב הוא יכול
להיכנס.
אין לי כוח עכשיו לשנת שרות אח"כ עבודה לימודים חתונה ילדים
וכו'.
אולי בעצם אני רוצה להישאר הילדה הקטנה לנצח, לא לקחת אחריות
על כלום לא לעבוד לא ללמוד לא להתחתן להישאר תלמידת שמינית
לנצח כזאת שאף פעם לא באה אך כשהיא זקוקה למסגרת המסגרת תמיד
תהיה שמה בשבילה.
אז מה יהיה בשנה הבאה איתי אין לי מושג... שנת שרות זה לא
שמינית זו מסגרת הדוקה ואני ומסגרות הדוקות לא הולכות בכלל אבל
גם אני ושום מסגרות לא הולכות ואני לא יודעת איפה לחפש את
האיזון הזה.
בגלל זה אני רוצה להישאר תלמידת שמינית לנצח עם כל החופש
והחירות ומסגרת רופפת קטנה אחת.