מקום: סלון, וילה גדולה בתל אביב, ספות עור שחורות בצורת ח',
שולחן באמצע
על השולחן יש צלחת זכוכית מלאה סוכריות טופי.
זמן: 15.5.2002, 17:43

שירה. בת 17. נערה עשירה ומפונקת מתל אביב. יושבת על הספה שמול
הטלויזיה, מסתכלת על עטיפה ריקה של טופי שעל השולחן. קמה
במהירות מהספה והולכת לכיוון המטבח בצעדים איטיים. העטיפה
נופלת מהשולחן. בדרך היא עוצרת, מסתכלת הצידה ורואה על המדף
הקטן במסדרון תמונה שלה ושל אורן, מחובקים בטיול בצפון. שירה
לוקחת את התמונה והולכת איתה למטבח, בדרך היא מסתכלת על
התמונה. היא פותחת את המקרר ומוציאה בקבוק בלי להזיז את עיניה
מהתמונה, לרגע מביטה על הבקבוק שבידה.

"מרלו, 13.6 אחוז אלכוהול, יספיק."

היא סוגרת את הדלת של המקרר, הולכת לסלון, שמה את הבקבוק
והתמונה על השולחן והולכת לחדר של אימה.
היא מתקרבת לשידה שליד המיטה ופותחת את המגירה העליונה, שולחת
יד לאחת הערמות המבולגנות במגירה ומוציאה מתחת לכל המכתבים
קופסה קטנה עם כדורי שינה.
שירה מסתכלת על הקופסה לרגע, מביטה לכיוון הסלון והולכת שם.

זורקת את הקופסה על השולחן. ואת עצמה את הספה.
עוצמת עיניים.

[שקט]

שירה מתרוממת בפתאומיות מהספה ופותחת בפראות את האריזה של
בקבוק היין, מנסה להוציא את הפקק.
היא מנסה עוד פעם בכל כוחה, דמעות נוספות זולגות במורד פניה
וידיה מאדימות.
היא נכנעת, רצה למטבח עם הבקבוק, אחרי שתי צעדים מהספה היא
חוזרת ובתנועה מהירה מרימה את הקופסה עם הכדורים.
היא שמה את הבקבוק והקופסה על השיש במטבח ומתחילה לפתוח את כל
המגרות במטבח ברוגז.

[רעש של כלי אוכל שמתנגשים אחד בשני...]

"נו!, איפה הפותחן המחורבן הזה כבר"

היא פותחת את המגירה האחרונה ומוצאת אותו שם.
פותחת את הבקבוק עם הפותחן, בקושי. נאנחת. שופכת יין לכוס
זכוכית.
פותחת את הקופסה עם הכדורים, לוקחת אחד, עוד אחד ועוד אחד.
לוקחת את הכוס זכוכית ביד, מקרבת אותו לפה באיטיות [צלצול
טלפון]

"אני לא בבית"

[ממשיך לצלצל]

"זה כבר לא משנה..."

היא שותה את הכוס בלגימה אחת וזורקת את הכוס לכיוון הסלון ביחד
עם, הולכת לחדר שלה, נשכבת, נרדמת.

שירה יושבת על הספה, מסתכלת על עטיפה של סוכריית טופי שעל
השולחן, יושבת באותה תנוחה שהייתה בתחילה. חיוך קל עולה על
פניה.
היא מסתכלת על ידיה ורואה שהן אדומות מאוד.

[הטלפון מצלצל]