היותי תלמידה מבריקה בבית הספר על שם שי מצפה ללימוד מדע חסר
גבולות העיר את הקנאה של כל תלמידי בית הספר. המורה לימד אותנו
כל מיני דברים, ונתן לנו משימות בלתי אפשריות יותר ויותר. יום
אחד הוא כינס אותנו במרתף סגור ואמר לנו שהיום הוא יבחר במישהו
לנסוע בזמן. הוא הסתכל על כולנו בעין בוחנת ולבסוף בחר אותי.
לא יודעת למה הוא בחר דווקא בי. כולם היו חכמים מאוד, אבל רק
לי הוא אמר: קומי! בואי איתי. הוא לחץ על כפתור וקיר עלה
למעלה. ראיתי משהו שנראה כמעבדה ומכונית ספורט. הוא טען שזה
מכונת זמן ואמר לי לעלות עליה. לחצתי על הכפתור והכל התחיל.
מכונית הספורט נסעה במהירות שיא עד שלפתע ברקים עלו ואני כבר
לא הייתי במעבדה.  

מצאתי את עצמי בכפר הומה אדם. כולם היו סביב כיכר אחת שבה הוצב
גרדום. ראיתי אותם תולים נערה אחת.  היא הייתה רזה כמקל ולא
נראה לי שהיא יכלה לעשות משהו. שאלתי את אחד האנשים מה קורה
פה? הוא אמר שהנערה הזו הואשמה בכישוף והם עומדים לתלות אותה.
מאותו רגע נכמרו רחמי על הנערה. דחפתי את האנשים והלכתי לעבר
הכיכר. קפצתי על התליין ונאבקתי בו. הוא היה קשוח מאוד, אך
אני, שהייתי ספורטיבית, הצלחתי להכניע אותו בסוף. ניגשתי אל
הנערה שהייתה כמעט מעולפת ואמרתי לה שצריך ללכת. עזרתי לה לקום
ואחזתי ביד שלה. הקהל החל מתקרב כדי לתפוס אותנו ואנחנו החלנו
רצים כמו משוגעים.  לא ידעתי לאן אפנה איתה ולכן פניתי בדרך
המשוערת ליציאה מהכפר. הדרך הייתה מדברית וכשלא רדפו אותנו
יותר אנשים. התנשפנו ואחר היא אמרה לי: תודה לך שהצלת אותי,
שמי ג'וזפין הידועה יותר בשם "המכשפה". שאלתי אותה אם היא באמת
מכשפה והיא אמרה לי: לא בחרתי במקצוע הזה. זה עובר בתורשה בין
המשפחה. לאן נלך עתה?  שאלתי אותה. היא ענתה לי שאנחנו צריכים
ללכת לטירה שם נמצא "שומר המכשפים" הוא ישמור עלינו. שומר
המכשפים, או שלא יהיה השם שלו, ישב בטירה ענקית. ג'וזפין נקשה
על הדלת והדלת נפתחה בלי יד אדם. ניצבנו באולם ענקי כשלפתע
הורד כיסא. על הכיסא ישב אדם עב בשר.  הוא אמר בקול דק: מה
הנכם רוצים? ג'וזפין אמרה לו שהיא מכשפה ומתפקידו לשמור עלינו
כי הרי כך קוראים לו.  הוא אמר שהוא ישמור עליה, אבל מה איתה?
והצביע עלי. אמרתי לו שעזרתי לה ושאני מקווה שזה יהיה לטובתי.
הוא אמר לי: אני לא יכול, כי אני מכניס רק מכשפות לחדר הזה.
תביני, החדר הזה מסוכן למי שלא יודע כישוף.  אמרתי לו שאני
מוכנה לכל דבר. הוא אמר לי: על אחריותך. הוא נקש באצבעותיו
ולפתע כבר לא נמצאנו באולם אלא במין חדר גדול שלא הייתה בו דלת
או חלון.  זה היה דומה לתא כלא, אבל זה לא היה כלא, כי אם חדר
שהיה צריך לשמור עלינו. לפתע ראיתי מישהו שהתגלם מהקיר. הוא
קרא לעצמו משרת וסרב לענות לכל שאלה ששאלתי אותו. הוא הניח
קערת אוכל ונעלם כלעומת שבא.  אכלנו את האוכל שהיה בטעם מוזר.
המשרת הגיע, לקח אותו ונעלם. שאלתי אותה אם יש פה שתייה. לפתע
הופיע ברז מיים. פתחתי את הברז ושתיתי מיים. הם היו צלולים
וזכים וטעימים מאוד.  לאט לאט התרגלתי למצבי. באותו רגע נעלם
החדר וניצבנו מול המכשף. הוא אמר בקול זועם: למה לא אמרת לי
שאת נוסעת בזמן? אני יכול לעזור לך לחזור להווה. אמרתי לו
שרציתי לדעת על התקופה הזו. הוא אמר לי שעכשיו אני יודעת ושלא
אעז לחזור לשם לעולם. הוא לחש כמה מילים בלתי ברורות.  נהיה
ערפל קל ולפתע מצאתי את עצמי בתוך המרתף אבל משהו השתנה בו.

המרתף לא היה טחוב ואפל, אלא היה מואר. הייתה בו ספה וטלווזיה
תלת ממדית. עד מהרה הבנתי שאני נמצאת בעצם בבית שלי. על הקיר
הייתה תמונה של אדם שזהיתי אותו כתלמיד בבית הספר. הוא שנא
אותי ותמיד כינה אותי בכינויי גנאי. לחצתי על הכפתור שהפעיל את
הטלווזיה והוא היה שם בכל התוכניות.  הוא נאם נאום ארוך ומשעמם
וטען שאני מסוכנת ומבוקשת. הבנתי באותו רגע ששלטון עריץ השתלט
על העולם שלי ושאם לא אמלט מהר, חיי יהיו בסכנה. לפתע נשמעה
נקישה בדלת. פתחתי אותה ולעייני ניצב אדם מדמם. הוא היה שסוע
בפניו. הוא לחש לי: אני פרופסור קריסטוף. מיד זכרתי אותו כמורה
שלי בבית הספר. רציתי להביא תחבושת אך הוא אמר לי: אל תבזבזי
את הזמן, לי השתלט על העולם והוא נהיה מסוכן יותר ויותר מרגע
לרגע. הוא מוציא להורג מדענים וטוען שהמדע מסוכן. שאלתי אותו
למה אף אחד לא מתנגד לו, והוא אמר: הוא יודע לשכנע באמת שלו.
שאלתי אותו לאן אני אברח? הוא לחש לי: הבית ספר עוד פתוח, לכי
למרתף, מצאי את מכונת הזמן ותתמודדי עם הילד הזה. אם תביסי
אותו בעבר, הוא לא יגדל בעתיד. הבטחתי לו שאעשה כן, אבל הוא
כבר לא שמע אותי כי הוא היה מת. ברחתי מהבית בלי לקחת דבר.
הרחובות היו מלאים בשוטרים. ראיתי שוטר אחד עוצר בן אדם ומכה
אותו באכזריות. זה כבר לא היה הווה שלי הנפלא והשליו. לי הפך
אותו לאכזר ורע.  התחבאתי בסמטאות עלובות וחשוכות. לא העזתי
לבקש אוכל או שתיה מאנשים כי פחדתי שמה הם יסגירו אותי ללי,
שהשתלט על העולם. הייתי רעבה, עייפה וצמאה וידעתי שאם לא אוכל
או אשתה אמות לפני שאגיע לבית ספר. לרגע חשבתי להסגיר את עצמי,
כשלפתע יד כבדה נחה על כתפי. הסתובבתי כשאני מחכה לראות שוטר,
אך היה זה רק קבצן עטוי בלוים. הוא אמר לי לבוא איתו. הלכתי
אחריו כסהרורית עד למשהו שנראה כחורבה. שם ישבו עוד כמה אנשים
דומים לו. הוא אמר לי: אנחנו מחתרת נגד לי, קרסטוף היה המורה
שלנו. הוא הורה לנו לשמור עליך עד שתגיעי ליעדך. היבעתי
השתתפות בצערם והם אמרו לי: זה לא זמן להביע רגשות, לי נהפך
למסוכן מאוד, הוא הוציא צו חדש בו הוא מוציא את כל המדע מחוץ
לחוק. אם לא יהיה מדע לא יהיו תשובות ולכן את צריכה להגיע ליעד
שלך. לא יכולתי עדיין לצאת לרחוב ולכן המחתרת עשו הסחת דעת
בעזרת חומר נפץ. הם פוצצו בניין נטוש וכך הצלחתי ללכת ברחוב.
הבית ספר היה סגור על מנעול ובריח בגלל הצו של לי אבל אנחנו
הצלחנו לפרוץ אותו ולהיכנס. ירדנו בגרם המדרגות האפל והמלוכלך.
פתחנו את דלת הפלדה שלא הייתה נעולה ונכנסנו למרתף. הלכנו ישר
לקיר הצדדי ולחצנו על הכפתור. הקיר עלה והמעבדה נגלתה. מכונית
הספורט הייתה שם לשמחתי. ישבתי בתוכה ולחצתי על הכפתור.
המכונית דהרה על המסלול ואז נעלמה.

הצלצול נשמע להפסקה ואני הייתי במגרש. יצאתי לטייל וראיתי אותי
עם לי. הוא אמר לה שהיא כלל לא חכמה ושהיא טפשה מטופשת ושהוא
יוכיח זאת לעייני כל העולם.  לא יכולתי לסבול זאת יותר, אבל
חיכיתי עד שהאני השני שלי תלך ואז באתי אליו. הוא היה המום,
חשב שאני אחותה התאומה של לנדה אבל אני לא הנחתי לו והכתי
בברזל בעודו חם. אמרתי לו שהוא היכה חלש מנו וזאת לא גבורה
גדולה. לפתע הרגשתי מכה בבטן ונפלתי על הרצפה. רציתי לקום אך
הוא חסם אותי ברגלו ואמר: לא יודע מאיפה היגעת אבל אני אלמד
אותך איך לדבר אלי, ילדה קטנה וחצופה. הוא היכה אותי וגרר אותי
לעבר המרתף של בית הספר. שם הוא הוריד את מכנסי ואת תחתוני
ואנס אותי. כשהוא גמר הוא הלך ונעל את הדלת.  התעוררתי אחרי
שמנהל בית הספר הגיע.