הקול שלה עוד הדהד בתוכי כאילו שאני איזו מערה חשוכה וכל
השדונים הפנימיים שבתוכי חוגגים את ניצחונם ושולחים לי גלי קול
כ"כ חזקים שהראש שלי כמעט יצא ממקומו והלך לשוטט בעולם הגדול
בבריחה מאותם שדונים סגלגלים ומזיקים. אותם שדונים הם למעשה כל
הצרות שלי שדואגות להחזיר אותי למציאות כל פעם שאני מחליטה
להעלם. פתאום אימא צרחה לי לקום ולהתארגן ואני פשוט תהיתי
לעצמי ממה אני אמורה לקום. לקום מהבוץ שאני שוקעת בו מדיי יום
ביומו ולא מצליחה לזוז מילימטר למעלה, או לקום ולהתעורר
מהחלומות בהקיץ שלי שגם ככה השדונים הסגלגלים דואגים להוציא
אותי משם והם באמת עושים עבודה מעולה. "תתארגני כבר!" היא צרחה
לי מהסלון, "אנחנו מאחרות!" זחלתי לעבר הארון עם עיניים סגורות
למחצה וחיפשתי משהו שניתן ללבוש אותו מבלי להיות בולטת במיוחד.
אני באמת לא טיפוס תשומי. כשהגענו לפסיכולוגית שניסתה להיות
נחמדה וחביבה היא חיכתה שאני אתחיל לספר לה את כל צרותיי.
בהתחלה זה היה קשה מאוד. איך אני אמורה להסביר לה שיש בתוכי
מיליוני שדונים סגלגלים שחיים בעולם משלהם שמנותק לגמרי
מהמציאות אבל בכל זאת דואגים להחזיר אותי אליה כל פעם שאני
מנסה להימלט. איך אני אמורה להסביר לה את הנפילות הנוראיות שיש
לי וגורמות לי להסתכל לכולם בחוסר אונים בתקווה שמישהו יבין
אותי ויצליח להחזיר אותי למוטב. את האי חשק הזה לקום בבוקר
למרות שאני בכלל לא מצליחה לישון. את הפחד הזה מהשמש שתחדור
לתוכי ותשרוף את המעט שעוד נותר בי. איך אני אמורה להתחיל?
למזלי עם הזמן כבר נפתחתי מעט, לא לגמרי אבל הצלחתי לדבר
ולחלוק קצת מהבלגאן הזה שמתחולל בתוכי וגורם לי לסערה ענקית.
לאט לאט היא גם הצליחה להבין אותי קצת ונתנה לי טיפים שלא ממש
עזרו אבל היה נחמד לנסות אותם. הדבר היחידי שלא השתנה זה
ההרגשה הכללית. היא לא הצליחה לשבור לי את השגרה הנוראית
שהייתי שרויה בתוכה יותר מדיי זמן. אני כמו בניין
שכזה....הבסיס שלי גרוע ולכן כל הבניין ומה שמתווסף מעל יוצא
עקום, בגלל זה אני אף פעם לא אצליח להיות ישרה כי הבסיס שלי לא
חזק מספיק. הבעיה זה שהיא בעצמה לא מצליחה לחדור לי
לבסיס...אפילו לא לשכבות שמעל ולכן עדיין טמון בי העצב הזה
שמסרב ללכת ולהעלם. תמיד מראה נוכחות. לעיתים מתווספת גם
האדישות שגם היא לא מועילה לי במיוחד, להפך היא אפילו דיי
מזיקה - מותירה אותי פני פוקר,חסרת הבעה ומטשטשת את כל הרגש
וכל מה שמפריע לי... מעלימה את כל הגל השחור שמחסה אותי...
לפעמים אני תוהה לעצמי אם זה אומר שאני חלשה שנסחפתי לתוך הגל
או שזה פשוט אומר שהיה לי מזל רע.
אני זוכרת שהתחלתי ללכת לפסיכולוגית סתם בתור ניסיון... לראות
איך זה... אף פעם לא חשבתי שבאמת יש שם למה שעובר עליי... שאני
ממש "חולה"... תמיד חשבתי שזאת סתם תקופה שאורכת יותר מדיי זמן
אבל מסתבר שטעיתי. בפעם האחרונה שהלכתי היא אמרה לי:
אני חשבתי על מה שעובר עלייך... ואכן זה דבר שידוע בתור
"דיכאון" יש כל מיני רמות לזה ואת ברמה קצת רצינית... אני
חושבת שאני אתן לך כדורים שיעזרו לך להרגיש "חיה" קצת...
שיחזירו את הרגשות הטובות שלך לתפקוד מינימאלי. בהצלחה.

כן, בהצלחה מלמלתי... בהצלחה... זה מה שמתנגן בתוכי מאז
הפגישה... אני באמת מקווה שהכדורים האלה יצליחו לגרום לנפש
פצועה להחלים... או בעצם... ליצור נפש חדשה כי אם לא אני אשאר
מתה לעד... אני אמשיך לחיות מנפילה לנפילה  ומכאב לכאב או
שבעצם... השדונים הסגלגלים ייעלמו ואז אני אשאר לבד עם עצמי...
לבד... לבד... לבד.