עברו שנים מאז שהרגשתי בטוחה כשאני נמצאת עם מישהו. תמיד היו
כל מיני מחסומים והגנות ומחשבות פרנואידיות. תמיד נמאס לי מהר
מידי, או שקיבלתי התקפות עצבים לא ברורות. הכול היה מעיק. שום
דבר לא נראה נכון באמת.

בשלב מסויים איבדתי תקווה שייצא ממני משהו, כמו שאומרים
הפולנים. שכנעתי את עצמי שאוכל להחזיק במערכת יחסים אם אני
אתאפק. זאת אומרת, אם היא תהיה יציבה ומתאימה לי ברמה הכי
בסיסית, אני פשוט אעשה את עצמי, אחניק הכול פנימה, אזייף
אורגזמות בקצב. יש אנשים שחיים ככה שנים. זה לא בדיוק מספק,
אבל יותר טוב מכלום.

חשבתי שזה בגלל שאין לי לב, שאני רקובה מבפנים, מתוסבכת,
בעייתית, בעלת משקעים, דפוקה רגשית ודברים יפים כאלו. בהתחלה
זה הכניס אותי לדיכאון, אבל למדתי להתגבר ואמרתי לעצמי - ככה
את, את צריכה לחיות עם זה. זו גם סוג של מנטרה מעודדת - את חרא
של בן אדם, אבל אין מה לעשות. תתמודדי.

אתמול הוא שאל אותי מה זה הפרעת אישיות גבולית. שכבנו ערומים
ודביקים, נר אחד מהבהב חלושות ופחית בירה. ממש מצא את הזמן
להעלות את הנושא.

אני כבר לא זוכרת, אמרתי לו. יכול להיות שהבראתי.

אותו זה הצחיק, אותי זה הפליא. איך הצלחתי להיפטר מכל כך הרבה
סממנים פסיכוטים שהיו טבועים בי וחשבתי שימררו את חיי לנצח.
חברה אמרה לי לא מזמן- את חולת נפש שעושה את עצמה שפויה. זה
מצחיק
אבל  מפחיד
יכול להיות שהמצאתי לעצמי שפיות ובעצם היא לא קיימת?
אי אפשר להסביר כמה המחשבה הזו מפחידה.

אני תוהה אם יכול להיות שפשוט גדלתי לתוך השפיות שהמצאתי
לעצמי, עד שהיא הפכה להיות אמיתית.

עד לא מזמן בעצם, נניח לפני שנה, עוד הרגשתי את השדים שלי
הולכים איתי לכל מקום והשקעתי הרבה אנרגיות בלהאבק איתם,
להשאיר אותם טמונים שם. היום זה מרגיש כאילו הם התפוגגו, או
שקעו ובכלל, גם אם הם שם - הם לא מפחידים אותי יותר.

אני חושבת שאני חזקה.

משהו במציאות שלי זז הצידה והתבהר. גיליתי תחושה מסויימת
שנמנמה לי בלב שנים ארוכות ומתחילה להתעורר. אני חושבת שזו
אהבה. אבל כזו אמיתית, לא מהסוג ששכנעתי את עצמי בקיומה מתוך
נוחות. היא כל כך אמיתית ובכל זאת לא. אני מתגעגעת אליו וראיתי
אותו הבוקר. אני דואגת לו אבל לא רוצה להציק לו בSMS. הכול
בסדר איתי אבל בא לי לבכות.



פאק, אני חושבת שאני חיה.