אתמול הייתה ההלוויה שלי.
לא באו הרבה אנשים. בצדק.
אף פעם לא הייתי בן אדם עליז וידידותי.

על הכרזה לא היה כתוב הרבה. רק הדברים החשובים שעידן היה
בוודאי צוחק עליהם. בית הקברות, תאריך, שעה. דברים בנאליים.
דודה שלי אפילו ניצלה את האירוע והתקשרה לעיתון המקומי, לבקש
שיפרסמו את ההודעה שם.
"אף אחד לא מת מקצת פרסום", היא תירצה את זה, תוך שהיא מזייפת
דמעה.
כבר דמיינתי מה עידן חושב על זה: דימויים סרקסטיים של אנשים
אבלים, בהלוויה שלי. נו באמת.

הפרחים שהזמינו להלוויה לא היו מהאהובים עליי. נרקיסים לבנים
מילאו את הקבר שלי, לעזאזל. רואים כמה אימא שלי הקשיבה לי
כשהייתי בחיים. גם בפעם העשירית שאמרתי לה שאני אלרגית לפרחים
האלה, היא המשיכה להזרים אותם מהמשתלה הסמוכה. בטענה שהפרחים
יפים. סנילית.

ארון הקבורה גם לא היה כזה נוח, ולא הכי מושקע.
כמו כן הבחנתי במעט לכלוך על המצבה. בין האותיות.
האנשים שקברו אותי לא היו מקצוענים. שמתי לב לזה כשהם כמעט
הפילו את הארון אל תוך בור הקבורה מתוך רשלנות. "בזהירות!"
שמעתי את אימי משתלבת דיי טוב עם הרב שלא נתן לשום דבר להפריע
את קריאתו.

ההלוויה התחילה ב-9:00 בבוקר.
רק 3 אנשים בכו. ספרתי.
אימא שלי, דודה שלי, ואחי.
עידן צחק.
עידן תמיד צחק, לא משנה מה.
אני חושבת שאפילו בהלוויה שלו הוא היה צוחק. הלוויות זה בהחלט
דבר מצחיק, כשאני חושבת על זה.
קבוצה של אנשים הנאספת על מנת להתאבל על מות יקיר.

בעת התפילה עידן לא יכול היה להחזיק את עצמו ופרץ בצחוק עז,
שהרעים את חמת אימי. היא בטח אפילו לא זכרה לשם מה היא בוכה,
ואיפה היא נמצאת. אבל העיקר שהיא צעקה.

"הומו", אחי מלמל לעבר עידן בשקט, בזמן שהרב מקריא קטעים
לעילוי נשמתי.
עידן הבליע את צחוקו, ועשה תנועות מחווה שמשקפות השתתפות באבל.
הוא נכנע.

אני עמדתי בצד, שלובת ידיים, מסתכלת על הכול, מסתכלת על החיים
שלי.
ככה הם נראים.
אפילו היום האחרון שלי על האדמה הוא קרקס.