בס"ד


  סך הכל היה טוב. ואף אחד לא חשב יותר מדי על העתיד. כולנו
נהנינו וצחקנו צחוק תמים של ילדים שמחים. מישהו סיפר בדיחה.
משהו על הקיפוד ואיזולירבנד. בדיחה לא מי יודע מה מצחיקה, אבל
עדיין החבר'ה צחקו. מישהו הוציא פחית קולה ופתח אותה. כנראה
שעירבב קודם, כי הפחית עשתה "פסססססס" ופיזרה את הטיפות
המתוקות של קולה מסביב- כמו ממטרה קטנה. המשכנו לצחוק. הילד
שישב לידי הוציא ספר קומיקס והתחיל לקרוא. הילד הזה תמיד היה
הכי שקט, אבל כולם אהבו אותו, כי הוא היה גם ילד חכם מאד. הרעש
לא הפריע לו להמשיך לקרוא. החבר'ה באמת עשו רעש רציני, אבל ממש
לא התכוונו להפריע לשכני השתקן. אני שיחקתי עם התליון שלי-
מתנה מילדה ממש חמודה מהשכונה, שקניתי לה גלידה פעם. ועוד פעם
אחרי זה. ואז נהיינו חברים ובילינו ביחד הרבה זמן- שיחקנו
ביחד, דיברנו על החיים ועל השוקולדים שאהבנו, ועל דברים חשובים
אחרים. היא ידעה לצייר כבשים, שמש ועננים. ולכולם הוסיפה
חיוכים. ואני תמיד רציתי להיות צלם, כשאגדל. כי לצלמים יש
מצלמות ופלאשים, ומותר לצלם להסתכל על כולם דרך העדשה ואף אחד
לא יגיד "תפסיק כבר להסתכל!", כי זאת העבודה שלו... במקרה הכי
גרוע, אם לא יקבלו אותי לעבוד בתור צלם, אהיה רופא, גם מקצוע
חשוב. סבא שלי רופא. ושתי סבתות גם. אנשים שאני מאד אוהב אותם.
גם אני אהיה סבא יום אחד, כשאהיה גדול וחכם. צריך ללמוד טוב
בשביל להיות חכם. ואני לא אוהב ללמוד. אבל אבא אמר שזה לא
יפריע לי להיות סבא טוב. למה הוא אמר "סבא טוב"? יכול להיות
סבא רע?!...
  ההוא עם הקולה סיים פחית וזרק אותה על הרצפה. השכן שלי כמעט
סיים את ספר הקומיקס, והפנים שלו היו רגועות, כרגיל. רק בעין
אחת נצצה דמעה. כנראה בגלל שהאותיות בספר קטנות מדי. או שזה
היה קומיקס מרגש. רציתי לשאול, אבל התביישתי. התביישתי שאם הוא
יענה לי, גם לי בעיניים יהיו דמעות. הילדה החמודה, ההיא שהביאה
לי את התליון, אמרה לי פעם שאני רגשן. חשבתי שזה לא טוב
ובהתחלה אפילו קצת נעלבתי. ("קצת", כי זאת הילדה שהביאה לי את
התליון!) אבל אחר כך שאלתי את אמא, והיא אמרה שרגשן זה בן אדם
טוב בסך הכל. אחד שאכפת לו מאנשים אחרים וממה שקורה מסביב. ואז
החלטתי שאהיה רופא, שאכפת לו מאנשים אחרים, או שאהיה צלם
שמסתכל על כל מה שקורה מסביב. כי אני רגשן, ואין יותר מדי
ברירה מה אהיה שאגדל. אבל לפחות זה טוב, להיות רגשן. ולכן גם
לא כעסתי כבר על הילדה החמודה שהביאה לי את התליון. אפילו
הבאתי לה שוקולד שהיא אהבה. ותמונה שציירתי בעצמי. השקעתי, כי
היא מבינה בציור. וגם מוצאת חן בעיניי, למען האמת. אבל לא
אמרתי לה את זה, כי אני מתבייש. וגם לשאול את השכן, שסיים
לקרוא את ספר הקומיקס, למה יש לו דמעה בעין שמאל  התביישתי.
ופשוט היה לי די ברור שזה בגלל האותיות הקטנות...

  הרעש כבר מזמן לא הפריע. הצחוק של הילדים עדיין עמד לי
באוזניים, אבל עכשיו הם כבר ישבו ושתקו, עם עיניים שקטות
ומחשבות שקטות. גם אני חשבתי בשקט. חשבתי על הילדה החמודה
שהביאה לי את התליון. חשבתי על החיוכים שהיא ציירה לשמש
ולעננים. וחשבתי שאולי בכל זאת הייתי אומר לה שהיא מוצאת חן
בעיני...
  הילדים קמו. עכשיו היה ברור שהם קצת פחדו. גם אני קצת
פחדתי, למען האמת. אולי אפילו קצת הרבה, כי אני גם רגשן. חשבתי
עוד פעם על הילדה החמודה והחבאתי את התליון מתחת לחולצה. הדקתי
את הרצועה של נשק ועשיתי כמה צעדים קצובים ונמרצים לקראת
התהום.
  ...בד של מצנח נמתח ונפתח מעליי כמו מטריה ענקית. העננים
והשמש חייכו. ממש כמו בתמונות של הילדה החמודה שלי.

31.03.2004
03:13

עריכה
31.03.2004
11:37

עריכה נוספת:
1.04.2004
12:12