אני שונאת את זה. שונאת איך שהם תופסים אותי באיזה מועדון או
פאב מקומי, שונאת איך שהם שואלים אותי אם אני רוצה "לעוף
מכאן". אני שונאת את ההרגשה הזו של היי מטורף... של הדם שזורם
בורידים מהר מתמיד כשאני גם אומרת כן. כי אני לא יכולה להגיד
משהו אחר - המוח שלי, הגוף שלי והנשמה... כולם מכוונים להיכנע,
להתמסר לזרים האלה שידפקו אותי מאחורי המועדון, בשירותים, בגן
הציבורי... מה איכפת להם? מה איכפת לי?
סרט. הזייה.

איכפת לי אבל אני שותקת. הם לא אונסים אותי אבל כאילו אין בי
כוח או ברירה או חשק. קחו את הגוף הזה, השתמשו בו ואני כבר
אסביר את הסימנים לאמא... כי אני כאן לא בשבילי, אני כאן
בשבילכם. כי ברגע שהוא לא רוצה אותי, אני לא שווה יותר מהבשר
הזה! לא בשבילי לפחות אז למה בשבילכם? חפץ. פריט דומם. דוממת,
מדממת, אני שוכבת על הרצפה, רוצה אולי להרגיש אהבה דרך משהו
שכל כך רחוק מזה, אבל אין ואני לא מוצאת.
אהבה. אני לא מוצאת  וגם לא מחפשת. אולי כי אני פוחדת לגלות
שגם זה לא קיים בכלל, או יותר גרוע -לא קיים בשבילי.

אז בפעם הבאה שתראו אותי צוחקת, אל תקנאו ואל תרחמו, אל תשנאו
אותי ואל תאהבו. אל תדביקו תוויות  ואל תשפטו... כי אני נגררת
אחריהן ולא גוררת אותן, כי אני בורחת מעצמי ולא אליהן. ושוב
הרגשת הריקנות של אחרי גורמת לי לשנוא את זה מחדש.

ואולי, אולי פעם אני אגיד "לא". ואני ארגיש שהביטחון שכולם
בטוחים שיש לי... אולי איפשהו בפנים הוא גם יהיה קיים. רק פעם
אחת.
רק פעם אחת.