חשבתם פעם לאן כל זה מוביל?! לאן אנחנו הולכים מפה? כשאנחנו
מסיימים לעשות משהו, האם אנחנו מצפים לדבר הבא שיקרה? ומה בעצם
אמור לקרות? האם משהו בכלל צריך לקרות שאנחנו תמיד מוצאים את
הכוח להמשיך הלאה? ומאיפה יש לנו את הכוח הזה? הכוח שמושך
אותנו מהרצפה ואומר לנו: אל תתייאשו! אתם רואים שם את הנקודה?
זה האור, אליו אתם תגיעו בסוף המסע! אבל, איזה מסע? על מה אתה
מדבר? אנחנו בכלל באמצע מסע כלשהו? מי קבע? ולמה? אם אני לא
רוצה להיות חלק מהמסע הזה, מותר לי לפרוש? מותר לי להגיד די?
תוציאו אותי מכן! נמאס לי!
אז, מה אנחנו בעצם? חלק קטנטן ובלתי משמעותי משרשרת ענקית של
אירועים? או שאולי יש לנו תפקיד ענקי בעולם ואנחנו פשוט עוד לא
גילינו אותו? אנחנו בכלל אמורים לגלות אותו? או שאנחנו פשוט
צריכים להמשיך להתנהג כרגיל ולקוות שאנחנו מבצעים את תפקידנו
כראוי? ואז כשנבצע אותו, זה אומר שזהו, הכול נגמר? התפקיד
התבצע ועכשיו אנחנו משוחררים מהעולם? ואם לא בא לי דווקא באותו
רגע לעזוב את כולם, אני יכולה להישאר עוד קצת? מותר לי? זה
אפשרי בכלל? מי בעצם מחליט מה מותר ומה אסור? האם באמת יש
מישהו שמחליט? האם זה אלוהים? ואם הוא באמת קיים, האם הוא שולט
על כל פעולותינו? או שהוא רק קובע לנו גורל מסוים ונותן לנו יד
חופשייה להגיע אליו בכל דרך שנרצה? ואם הוא כן שולט על כל
הפעולות שאנו עושים, זה אומר בעצם שאנחנו רק כלי? רק גוף? עוד
כלי משחק ביד של מישהו? ואם הוא שולט בנו, אז הוא שולט רק
בגוף? או גם בנפש? ומה זו בעצם נפש? מה זה בעצם גוף? האם אלה
דברים מוחשיים או שזה הכול אשליה גדולה במוח שלנו עושה?  
אז, לאן באמת כל מה שאנחנו עושים מוביל? לפעולה של מישהו אחר
אולי? אם אנחנו משנים את הפעולה שלנו, אנחנו משפיעים על מישהו
אחר? בעצם, משנים את הפעולה שלו? פעולה שאולי משפיעה על מישהו
אחר? שמשפיע על מישהו אחר? עד לאיפה השרשרת הזו מגיעה? יש לה
סוף? אולי הסוף הוא בעצם אצלי? ככה שהשרשרת יוצרת מעגל גדול,
שמתחיל אצלי, אבל גם נגמר אצלי?  
אתם חושבים שיש לכם מטרה? שיש לי מטרה? אתם לא קמים לפעמים
בבוקר ושואלים את עצמכם: מה אני עושה כאן? למה אני ממשיך לסבול
את זה? אני יכול להפסיק הכול, כל מה שצריך לעשות זה לבחור את
השיטה שבה אתה רוצה להפסיק את השרשרת הזאת, ולמות. אבל האם
המוות שלי ישפיע על אחרים? יותר ממה שהמעשים שלי בחיים השפיעו?
או אולי פחות? אז, למה בעצם אני ממשיך? הרי, גם אחרי המוות
שלי, ההשפעה נשארת והיא ממשיכה ויוצרת מעגלים נוספים. ואז
מגיעים לשאלה האולטימטיבית! לאן אני ממשיך מכאן? האם לתפוס את
עצמי בידיים, לקום מהמיטה, להריח את היום החדש ולשמוח שאני
עדין כאן? עדין בעל השפעה? או אולי להישאר במיטה, להתכרבל
ולהתחבא מפני העולם? להישאר סגור ומופנם ולקוות שהסוף יגיע
מהר.  
ומה בעצם הרעיון של כל השאלות האלה? האם הן מועילות לי באיזשהו
מובן? מביאות לי משהו? משפיעות בדרך זו או אחרת? נותנות לי כלי
לחיים? או אולי מספקות לי תשובות? עונות על שאלות אחרות?  
אז זהו, שהן לא נותנות לי כלום! חוץ מעוד מבט על העולם, ודרך
מחשבה, טיפה שונה.