האזעקה הצטלצלה בחלל ראשו. חיילים רצו מצד לצד בבהלה
כשברמקולים קרא המפקד לכולם לנטוש את הספינה.
הוא ידע שהוא הולך למות, הוא שכב שם כשכל עצמותיו מרוסקות,
ראשו היה מונח בתנוחה לא טבעית על צידו ,כאב חד פילח את כל
עצביו, כל גופו זעק, אבל הוא ידע שהוא הולך למות, אז כל זה
יגמר בקרוב.
אז הוא שכב שם וחיכה. למנהרה עם האור בקצה, או לבחור בגלימות
השחורות, למוות... אבל הוא לא בא. לקח לו זמן להבין שהמוות לא
בא, בהתחלה חשב שלוקח לו זמן כי בוודאי מתו עוד רבים על הסיפון
והוא פשוט מתעכב אצלם. אח"כ חשב שאולי הוא עדיין חיי בעצם, אבל
הוא היה מת בוודאות כל הדם שלו התרכז בשלולית סביבו והיה לו
קר. הוא ניסה להזיז את עיניו, אבל לא הצליח.
הוא מת, למה שיוכל לשלוט בגופו?
בעיניו הוא קלט רק את חלקו העליון של החור. החור שהטיל פער
במעטפת הספינה דקות ספורות קודם לכן. הפיצוץ שהעיף אותו לקיר
שממול, שריסק את עצמותיו.
כל-כך כאב לו!
אנשים המשיכו לרוץ מולו, מתעלמים ממנו כמו שלימדו אותם, קודם
להלחם, אח"כ לדאוג למתים. הוא רצה לקרוא להם שיעזרו לו, אבל
הוא היה מת.
משום מה הוא נזכר בבן שלו, הבן שהוא אהב כל-כך, ילד כל-כך יפה
שממש נראה כמו בחורה! מה הוא לא היה נותן בשביל ללטף את פניו
עוד פעם אחת, ללטף את גופו, אבל עם העצמות המרוסקות שלו הוא
היה בספק אם יוכל בכלל להזיז אצבע. הבן שלו לא יבכה עליו, לא
כמו שהוא בכה כשנהג להסגר איתו בחדר העבודה. באמת שהוא לא רצה
להכאיב לו, אבל כשנכנס לאקסטזה, לפני שהגיע לפורקן, הוא תמיד
היה משתולל, והבן העדין היה בוכה.
הוא חש צער על הסבל שגרם לו, אבל הכאב והקור הסיחו את דעתו.
הוא זעק בחוסר ישע זעקת כאב במעמקי תודעתו, אבל אפילו הוא
התקשה לשמוע אותה, אז מדוע שמסביבו ישמעו??

והמוות לא בא... גם אחרי ששכחו הקרבות. פניהם של זוג טירונים
מכוסים בדם, ספק שלהם, ספק של מישהו אחר, פלשו לתמונת הסטילס
שהקרינו עניו. על פניו של אחד הייתה הבעה של בחילה. הם אמרו
משהו, אבל הכל נשמע לו עמום, כאילו דיברו מאחורי קיר. ואז אחד
הרים אותו, ראשו נחבט בדופן הספינה, הם לא טרחו להיות עדינים,
הוא היה מת!  הטלטלות שלחו כל פעם גל חדש של כאב בבשרו הקרוע.
ראשו התנדנד על גבו של החייל, עיניו קלטו את רצפת המתכת שחלפה
מתחתיו, הוא שוב ניסה להביט למקום אחר, אך לא הצליח.
והמוות לא בא... גם כשהכניסו אותו למקרר הגדול בחדר המתים,
הקור מהמחסור בדם התעצם ורסיסי המתכת צרבו בבשרו הקפוא כמו
מליון שיניים, הוא רצה לבכות, הוא כעס, רצה להכות מישהו!
כשהיה חיי היה חוזר מתוסכל בשבתות הביתה, תמיד היה מתפרץ על
אשתו, ותמיד לאחר עשר דקות היא הייתה שוכבת על הרצפה בוכה
כשאפה מדממם וחבורות סגולות מעטרות את גופה...
במעמקי תודעתו הוא ידע שיגיע לגהנום בגלל זה, אבל הוא לא האמין
בשטויות האלו. עכשיו הוא כבר העדיף ללכת לגהנום! בשרו שרף
מהקור, רסיסי המתכת הוסיפו לנשוך, וראותיו כאבו עד אין קץ!

והמוות לא בא גם כשהכניסו אותו לארון, אפילו כל הקטיפה לא
ריככה את הכאב שחש.
ראשו הביט ישר לרקיע, לרקיע שכל-כך רצה להגיע אליו עכשיו. הוא
יכל לראות את קצות המדים של אחד החיילים שנשא אותו, הארון הונח
על האדמה.
הוא התפלא שלא עצמו את עיניו, אבל הוא שמע קודם לכן ברכב הקברן
שאשתו בקשה מהכומר שעיניו ישארו פתוחות כדי שתוכל להביט
בעיניים הכחולות שכל-כך אהבה...הוא ידע שהיא משקרת, הוא ידע
שהיא פשוט נהנית להביט בעיניו המתות, יודעת שלא יוכל להזיק לה
עוד. ולפתע הצער גבר על כל הכאב.
הכומר הקריא את האשכבה בקול עמום.
לטווח הראייה נכנסו פניה של אשתו. היא לבשה שמלה שחורה דקה
והוא תהה אם ראו את הפצעים דרכה. היא הביטה בו זמן ממושך,
עיניה מלאות כאב, הוא ידע שזה לא בגלל מותו, והוא אפילו חשב
שהכאב שלה גדול מהכאב שהוא חש...
ואז היא התקרבה ולחשה באוזנו, קולה קר כקרח שמילא את ראותיו:"
אני שונאת אותך, תמיד אשנא, אבל אתן לך את הכבוד שבלהיקבר
כחייל, כגיבור, לא אספר להם."
המילים חתכו בו! הוא חש כאילו שוב עף כנגד קיר המתכת... היא
התרוממה ממנו סובבה את ראשה ונעלמה לה...
יד כיסתה את עיניו. הוא שמע את הארון נסגר וחש כיצד מורידים
אותו עמוק לתוך הקבר. קולות העפר שניתך על הארון רעשו לכמה
רגעים, ואז היה שקט.
והמוות לא בא... גם כשהחלו התולעים לאכול בגופו, כשנכנסו לתוך
וורידיו וזחלו בעינייו, הוא חש את הנגיסות הקטנות שלהן בכל
גופו כיצד הן מתפטמות מבשרו הרקוב ממלאות את גולגלתו חסרת
החיים.
ובעודו שוכב חסר אונים הבין... בכנסייה אמרו  שרק הצדיקים
נכנסים לשערי גן-עדן, ואת הרשעים פשוט לא לוקחים, הם נשארים
מאחור!
ואת הזעקה שזעק אף אחד לא יכל לשמוע, ביחוד לא מבעד לשכבת
האדמה שכסתה אותו!

אנשים תמיד ידעו שהגהנום הוא "שם למטה" הם פשוט לא דמיינו שהוא
בסך הכל בעומק תקני של שמונים סנטימטרים.