אני מגיעה וישר קולטת אותך... זה לא קשה הרי אתה הראשון בשורה
שלך וישר בכניסה, אפילו כשאני עוברת לידך בכביש אני תמיד רואה
אותך ועושה לך שלום .
אני מרגישה את הדמעות מתחילות לעלות ממעמקי גרוני ומנסה לחנוק
אותם בפנים, למה תמיד כשאני באה לפה, אלייך אני מתחילה לבכות?
אני הרי אמורה להתרגל, כבר 5 שנים שאתה פה...
יש לך היום יומולדת, כן הרי בשביל זה באתי רציתי לאחל לך מזל
טוב, זה קצת מוזר לאחל למישהו במצבך מזל טוב הרי מה תעשה איתו?
מזל טוב אין לך זה בטוח .
זהו, אני לא יכולה לעצור יותר את הדמעות, אני מעיפה מבט קטן
מסביב לראות שאף אחד לא מסתכל ופורצת בבכי, אני מתכופפת אלייך
ושמה עלייך יד, אולי כדי להחליף את היד שהיית בוודאי שם עליי
ומחבק ומנחם אותי אם היית יכול.
"להירגע" אני לוחשת לעצמי "להירגע" לאט לאט הדמעות מפסיקות
והנשימה חוזרת לקצת נורמלי, גם פעימות הלב שדפקו באוזני הפסיקו
להכאיב לי כ"כ.
טוב אז נשיקה לפני שאני הולכת וביי, והנה אני כבר מתרוממת
ומתחילה ללכת לכיוון האוטו שלי, נכנסת לאוטו מתניעה ונוסעת.
עוד מבט אחרון מהכביש חיוך ונפנוף לשלום, אבל אתה לא מנפנף
חזרה.

זה מוזר למה תמיד כשאני באה אלייך אני בוכה אוטומטית

למה תמיד כשאני מגיעה אלייך לבית קברות אני מתחילה לבכות...