פעם היה דרקון שקראו לו דוויעין. דוויעין היה ירוק וכשהוא ישן
הסנפירים שעל גבו נבלעו פנימה. יומאחד באה שונצה הדבורה "דרקון
דרקון, למה אין לך קוצים כשאתה ישן?" דוויעין ענה, "לא קוראים
לי דרקון, קוראים לי דוויעין"."אני לא יודעת להגיד את זה"
התגוננה שונצה. "אז את טפשה" חרץ דוויעין. שונצה הדבורה נורא
נורא התעצבנה, היא נהייתה אדומה כולה, ואמרה:"אני לא טפשה! ולך
אין בכלל קוצים נורמליים בגב!". במקום לשתוק, כמו כל יצור
הגיוני, דוויעין החליט לענות שוב "אלה בכלל לא קוצים, אלה
סנפירים!". שונצה נורא נורא התרגזה, היא כל כך התרגזה שהיא
החלה לגדול. היא גדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה
וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה
וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה וגדלה
וגדלה וגדלה וגדלה. וגדלה לפחות עוד1000 פעמים! לא, בעצם לפחות
עוד מיליון מיליוני מיליונים של פעמים! היא נהייתה ע-נ-ק-י-ת!
אף אחד לא יכל לראות את כולה גם אם הוא ניסה ממש ממש חזק. ואז
היא צווחה, כמו שלא שמעתם בחיים, ובעזרת הכוחות
הסופר-מגה-אלקטרו-ווקליים שלה היא החריבה את העולם. כולם מתו,
גם דוויעין הדרקון הירוק.