כך מצאתי את עצמי מדווש בעלייה איפה שהוא בין יקבי בנימינה
לבורג', אגלי זיעה זולגים ממצחי ומסתבכים בריסי עיני השמאלית.
אני מנסה לנגב אותם עם ידי הימנית, מאבד קצת שיווי משקל ומחליט
לבסוף להשאירם במקומם. הרי עוד כמה דקות אגיע הביתה ואשטוף
אותם, יחד עם כמות זעומה של קלוריות, במקלחת קרה הישר אל צנרת
הביוב של מועצה מקומית בנימינה - גבעת עדה.
אני נזכר ביום בו החלטתי לקנות אופניים. זה היה לפני כשבועיים,
כך שהתמונה עדיין חדה למדי.
"אתה יודע לעשות גשר?" שאלה אותי ירדן באותו יום. "ודאי."
עניתי לה בקול משתחצן ושופע בטחון עצמי. אני הרי הייתי פעם
ספורטאי. גופי עמד אינספור פעמים באתגרים פיזיים קשים בהרבה.
גשר? הרי מה יש בגשר? מרימים קמעה את האגן, מהתנופה הבטן מעצמה
עולה אל על, מקערים את הגב, והרי לכם גשר. משחק ילדים.
אמנם בשנתיים שלפני האתגר הגופני הקרוי בעברית גשר הפעילות
הספורטיבית שלי הסתכמה בהליכה מהמיטה למכונית, הליכה מהמכונית
למחשב, ישיבה ממושכת, הליכה מהמחשב למכונית ואז שוב למיטה, אבל
הגוף שלי הוא גוף ספורטאי, גוף שמאמץ קל אינו זר לו. הרי הגוף
שלי יודע כיצד לגשר, מבחינה מוטורית הוא מוכן בדיוק כפי שהיה
מוכן לפני עשר שנים. כן. אין ספק שאני ספורטאי. ספורטאי לא
צריך לאמן את גופו מדי יום ביומו. ספורטאי הוא ספורטאי מהרגע
שהוא נולד ועד הרגע שהוא יוצא לפנסיה. ואני, אני עוד רחוק שנות
אור מהפנסיה.
"זוזי", הוריתי לה, אם תנוח עלי רוח שטות אולי אף אראה לה כיצד
אני מבצע גלגלון ופליק-פלאק לאחור לאחר שאסיים את תצוגת התכלית
הראשונה שלי.
נשכבתי על הרצפה. "אולי תשכב על מזרון?" התגרתה בי, ואני
התעלמתי באצילות. העברתי את זוג ידיי מאחורי עורפי, אשר הזיע
באופן מפתיע. הידקתי את כפות רגליי אל הרצפה מתחתי. עצמתי
עיניים, שאפתי שאיפה אחרונה ודחפתי את הקרקע מתחתי.
כלום. 'למה בטני אינה מתרוממת?' שאלתי את עצמי. פקחתי את עיניי
ומיד נגלתה לי הבעיה. הכרס. כמובן. לפני עשר שנים היא לא הייתה
כאן. חישוב מהיר הבהיר לי שבאותן עשר שנים הוספתי כתריסר
קילוגרמים במקום אסטרטגי מתחת לבית החזה. 'אין דבר', ניחמתי את
עצמי, 'הבעיה עדיין פתירה. כל שעלי לעשות הוא להפעיל מעט יותר
כוח'.
עצמתי שוב את עיניי, נחוש לבצע את המשימה כראוי. שאפתי נשימה
טיפה יותר חזקה והפעלתי יותר כוח. עדיין כלום. לא נואשתי
והעליתי את רף המאמץ. שוב. כלום. חשפתי שיניים והפעלתי את כל
כוחי עלי אדמות. הרגשתי תזוזה קטנה. מהתנופה שנוצרה הרגשתי
תזוזה קצת יותר גדולה. פתחתי את עיני הימנית כדי חריץ, וראיתי
את בטני עולה מעלה מעלה, כמו השמש העולה מהמזרח בבוקר יום
אביב. עצמתי שוב את עיני, מסופק למדי מהמתרחש.
'כעת שבטני הגיעה לשיאה כל שנותר לבצע הוא לקער קלות את הגב',
ניחמתי את עצמי.
הגב היה אמנם מעט מופתע שנזכרתי בו ככה פתאום אחרי כמה שנים של
התעלמות מנומסת, אך היה נחוש להוכיח לי שכוחו עדיין במותניו,
או משהו בסגנון. הוא קיער עצמו לצורת חצי סהר מושלמת, והנה,
הנה הגשר המושלם ביותר שאי פעם תראו.
חייכתי חיוך מלא אושר, תוכחה וסיפוק עצמי. הרמתי קלות את ראשי
בכדי לצפות בזוית קמעה טובה יותר בפעלול שזה עתה ביצעתי...
ואז נשמע הרעש... קנאאאאאק... והכול השחיר...
רעש אדיר פילח את חלל החדר. רעש של תריסר קילוגרמים מיותרים
וגב תפוס אחד נחבטים ברצפה, ניתזים חזרה מעלה מעצמת ההדף, ושוב
מתרסקים על הרצפה הקרה.
"אוווווווו..." חלוש חרחר ממעמקי גרוני, וקול צחוקה הילדותי של
ירדן נשמע כמו מהמרחקים.
ויתרתי על המאמץ לנסות לקום. סיכויי ההצלחה היו לחלוטין ברורים
לי. לגבי הם היו ברורים וחדים הרבה יותר.
הבטתי בעניין בכוכבים שהופיעו, כמו בהזמנה, אל מול עיני.
וביניהם נוצרה לה אט אט דמות. תחילה עיגול אחד, ואז עוד עיגול,
ואז כידון... כבר הבנתי לאן זה הולך.
פקחתי את עיני. ירדן חייכה אליי מעבר לבטני המתנשפת. חזרתי
וסגרתי את עיניי והסתכלתי יותר בעניין בדמות שנוצרה לה באחורי
פדחתי הדואבת.
וכך מצאתי את עצמי מדווש בעלייה איפושהו בין יקבי בנימינה
לבורג', אגלי זיעה זולגים ממצחי ומסתבכים בריסי עיני השמאלית.