"Just a perfect day. All problems are left alone.
I'm so glad I spent it with you..."

מתוך החדר האטום הפיצוץ לא נשמע כה חזק.
לפחות לא חזק כפי שתיארתי שיהיה.
ולאחר הפיצוץ הגיע השקט.
איזה שקט חמים. שקט מרגיע. שקט טהור.
אני מוריד את המסכה, נשען אחורה ונהנה מהרגע. מהדממה.
מהשממה.
שכבתי כך כשעה. חיוך מטופש מרוח על שפתיי.
לבסוף קמתי ויצאתי החוצה.
טיילתי ברחובות תל אביב הריקים.
ריקים.
מדי פעם שאפתי לריאות שאיפה עמוקה של האוויר.
סוף סוף אויר נקי.
מסביבי נכחו אך ורק אנשים שלווים.
שרועים ברחובות, עיניהם פקוחות והם שותקים.
פניתי לרחוב פינלנד. (בעבר נקרא רחוב בן יהודה,
אך החלטתי שהשם פינלנד הרבה יותר מרגיע.)
על ספסל בקצה הרחוב שכב לו אדם.
ידו אחזה בשושנה מפוחמת. ודאי רצה להעניקה לאהובתו.
הזלתי דמעה של רומנטיקן אמיתי.
ולמי יותר מתאים להעניק את הפרח מאשר לך?
שלפתי את מתנתי מאגרופו הקמוץ ופניתי אל עבר ביתך.
גלי האוטופיה נשאו אותי אליך.
שששש...

...דילגתי שתיים שתיים במדרגות המוליכות אליך.
ריחות שריפה עלו אל נחיריי.
להבת נצח.
את ניצבת בפתח דלתך.
בכית. מאושר?
הגשתי לך את השושנה והיא התפוררה בידך.
אני צחקתי. את חייכת במבוכה.
אחזתי בעדינות בידך ומשכתיך החוצה.
טיילנו יחד, ידי ביד, מבלי להוציא מילה.
עד שהגענו.
כשהגענו התחלנו לטפס.
טיפסנו יחדיו, בהליכה איטית ושלווה.
טיפסנו וטיפסנו, עד שהגענו לשיא.
אני פניתי אליך.
שיא הרגש.
עמדנו על ערמת הגופות והתנשקנו...