נסעתי לים, תמיד אהבתי את הים הוא שימח אותי אבל רק כשהייתה
שמש, היום לא הייתה אבל ויתרתי לה. ברדיו היה שיר שאהבתי מסוג
השירים ששמיעה שלהם נותנת לי הרגשה טובה של חופש שזה מה שהיה
לי היום. הגעתי לים, יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת. לא באתי לשחות
רק ללכת ליד הים.
לא היו הרבה אנשים בים אבל מי שהיו סיפקו לי מחשבות רבות.
לדוגמא האיש בעל הכלב הגדול, תמיד האמנתי שבעל הכלב דומה לכלבו
אבל כזה דבר דומה עוד לא ראיתי. מספיק לראות את הפנים של האדם
כדי להבין על מה אני מדבר. כמו שפניו של הכלב היו מנופחים,
כועסים ומאיימים ככה גם פניו של האדם שהחזיק אותו. יש הרבה על
מה לכעוס בימינו חשבתי. בהמשך ההליכה שלי ראיתי דייג.
דייגים הם מסוג האנשים שתמיד כשאני רואה אותם בא לי לקחת מצלמה
ולצלם למרות שהם נראים אנשים עניים ובדרך כלל עצובים יש משהו
רגוע בלהסתכל עליהם מחכים בסבלנות עד שהמפרנס שלהם יעלה בחכה.
הגעתי כמעט עד לכפר הערבי היושב על שפת הים, ילד כנראה מהכפר,
החזיק בכלבו עם שרשרת ברזל והלך איתו אל תוך הים תוך כדי שהוא
מושך אותו לכל הכיוונים, הסתכלתי סביבי, אין הורים בשטח, צעקתי
לו "ילד תיזהר על הכלב" הוא לא הגיב רק הסתכל עליי ושתק,
הביטוי חיי כלב התאים לי היום בדיוק. זוג זקנים שישב על ספסל
שהותקן בחוף נראה גם הוא שמח ורגוע הם נראו זוג עמיד אחרי שהם
יצאו לפנסיה קל להם יותר לחייך. קבוצה של מטיילים הגיעה לחוף
"מאיפה אתם?" שאלתי "שדרות" ענה לי אחד מהם "בורחים
מהקטיושות?" חייכתי "זה בקריית שמונה" הוא חייך בחזרה והצטרף
לקבוצה שלו. חזרתי לאוטו פתחתי את הרדיו במקום לשמוע שיר טוב
שמעתי דיווח על פיגוע, "יצאתי מהבועה הרגועה של הים וחזרתי
למציאות של החיים" נאנחתי ונסעתי חזרה הביתה.