אין שלב בחיים שלנו שאני לא זוכר אותו מוצלח ממני. טוב ממני.
אפילו בגן, עוד אז שהיינו מתנדנדים בנדנדות ורבים על התור
למגלשה, הוא היה טוב ממני. תמיד בנה את ארמונות החול הכי
גבוהים והכי יפים.
בביה"ס, הוא היה יותר מקובל ממני. יותר נחשב ממני, יותר
חכם...
כל הבנות היו דלוקות עליו. כולן! וזה עצבן אותי. עצבנה אותי
התחרות המתמדת הזו בינינו... ואם לומר את האמת, עצבנה אותי
המחשבה שאני מתחרה בתחרות הזאת נגד עצמי בלבד! ועדיין... אני
הוא זה שמפסיד....
יונתן היה מדהים. הוא היה ילד יפה בעל עיניים ירוקות ונמשים.
חכם, גבוה, מצחיק, חברותי... כל מה שאני אי פעם רציתי
להיות...
הוא לא ידע על מה שהרגשתי אליו. לא היה לו מושג, ולו הקטן
ביותר.
אני זוכר איך פעם כשהיינו בכיתה י', באיזה שהיא מסיבה של כל
החבר'ה, כמה בריונים ניסו לתפוס מישהו בשביל להשתעשע איתו
קצת... אני הייתי במקום... הם תפסו אותי, התחילו להתעלל בי...
הרביצו לי... ואני, לבד, לא יכול לעשות כלום חוץ מלשמור על
הפנים ואזור החלציים.
ופתאום, כמו משום מקום הגיע יונתן... ראה אותי שוכב מקופל
בתנוחת עובר, ובמילה אחת, גרם לכולם להיעלם מהמקום... ואני,
מדמם כולי, מתבייש אפילו להשיר את מבטי אליו ולהגיד לו תודה...

המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא: הוא שוב ניצח אותי... שוב
הוא מעלי...
הוא שואל: "אתה בסדר?"
"כן" אני עונה, מאמץ את כל הכוח שעוד נשאר בי...

הדבר הבא שאני זוכר, זה את ההורים שלי. ואת יונתן לידם. אני
שוכב על מיטת בית החולים.
בהתחלה לא הבנתי מה קרה. עד שראיתי את יונתן. כ"כ התביישתי,
קיוויתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. רציתי להיעלם...
ההורים שלי הסתכלו עלי, חייכו, לאחר מכן הסתכלו אחד על השני
ועזבו את החדר.
יונתן נשאר איתי. הוא הזכיר לי את מה שקרה. אמר שאני לא צריך
לדאוג עכשיו. שיש לי מזל שהוא עבר במקום, ושהוא טיפל בכל אלו
שניסו לפגוע בי.
לא הבנתי למה יונתן בכלל מתעניין בי. למה הוא עוזר לי. למה הוא
כאן?!
אבל המילים מיאנו לצאת מפי. המשכתי להסתכל עליו בחצי חיוך
מבויש. מקווה שהוא ייזכר שהוא צריך לעשות דבר כלשהו במוקם
מסוים...
אחרי 5 דקות שנראו לי כמו נצח, יונתן אמר שהוא מצטער אבל הוא
חייב ללכת. הוא לא הסביר לאן. אני לא שאלתי.
עברו שבועיים עד שבכלל העזתי להוציא את האף מחוץ לפתח ביתי.
במהלך השבועיים האלה קיוויתי שאנשים כבר יספיקו להגיד את כל מה
שיש להם על המקרה המדובר. אוי כמה שטעיתי...
הגעתי לביה"ס עם יד חבושה. בשנייה בה נכנסתי לכיתה, כאילו ראו
כל "חברי" עב"ם... עיניהם כמעט ויצאו מחוריהן. 30 זוגות עיניים
בהו בי. הרגשתי איך הרגלים שלי נעשות כבדות יותר ויותר מרגע
לרגע. עצמתי את עיני. קיוויתי לגלות שאני חולם... בדמיוני כבר
הייתי בבית. במיטה שלי. מוסתר עמוק מתחת לשמיכה....
"אתם מוכנים לעזוב אותו בשקט?!" יונתן הגיע. כולם השתתקו. הרי
אף אחד לא מוכן לעמוד מול יונתן... הוא גרר אותי אחריו לעבר
פינה מרוחקת בכיתה.
"פה אתה יושב מעכשיו. לידי." אמר.
להודות לו? בטח שרציתי להודות לו... אבל הבושה... אך...
הבושה... שתקתי. שתקתי במהלך כל אותו יום. וכל אותו יום
שאחריו, וביום שאחריו... וכך, נהייתי אטום. אטום לעצמי, אטום
לסביבה. ואטום אפילו ליונתן...

את השנתיים האחרונות שלי בתיכון, כבר לא ביליתי באותו ביה"ס.
למעשה, כלל לא העברתי אותן באותה עיר. הלכתי לפנימייה בעיר
שהייתה נראית לי הכי רחוקה מבחינה גיאוגרפית. שם, התחלתי את
הכל מהתחלה. אנשים חדשים. חברים חדשים, חברות חדשות... שם אני
הייתי ה"יונתן". שם אני אמרתי לכולם מה לעשות, מתי ואיך.
ונהניתי מזה... אוי כמה שאני נהניתי... פיציתי את עצמי על כל
10 השנים בהם הייתי קרבן להתעללות של ילדים אחרים...
אי אפשר היה להאמין מה שהשנתיים האלו עשו לי... השתניתי מאוד.
פצעי הבגרות נעלמו כליל מפני, את משקפי הראיה החלפתי בעדשות
וגבהתי בעוד מספר מכובד של סנטימטרים...

ככל תקופה בחיים, גם התקופה הזו חלפה לה, ובלי שהספקתי לשים
לב, כבר התגייסתי לצבא.
לבקו"ם הגעתי בליווי 20 מחברי וחברותי. הייתי מאושר. הורי היו
שם והסתכלו עליי במבט גאה... אחרי הכל, הם הרי לא ציפו שאני אי
פעם ישתחרר מההתעללות שאפפה אותי... רדפה אחרי כל אותם
שנים...
באוטובוס שמסיע מהבקו"ם לבטרי"ם, ניגש אלי בחור. הוא מוכר לי
הבחור הזה... אני לא משקיע בזה יותר מיד מחשבה.
"הכסא שלידך תפוס?" הוא שואל.
יו! אני יודע מי זה! אני אתנהג כרגיל. אני לא יזכיר לו מאיפה
אנחנו מכירים.
"לא" אני עונה ומזיז את התיק שלי מעל גבי המושב.
שתיקה.
אני מחכה שהוא ידבר קודם. אני לא יחשוף את עצמי.
"אז, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בצבא?" הבחור שואל
"כן. קרבי. ואתה?"
"גם. נעים מאוד. יונתן" הוא הושיט לעברי את ידו החסונה.
לא שוב חשבתי לעצמי... לא שוב... הייתי בטוח שכבר הספקתי
להתגבר עליו... בשנתיים בהן הייתי רחוק ממנו, הבנתי שהסיבה לכל
אותן הפעמים בהם מצאתי את עצמי חושב עליו כעל טוב יותר ממני,
הייתה לא אחרת מאשר אהבתי אליו. זה היה הסוד שלי. הסוד שלי!
כשלמדתי בפנימייה, הייתה לי חברה שנה וחצי. וחשבתי שאני עליו
התגברתי. שהמשכתי הלאה. היא הייתה מקסימה. מהממת, סובבה לי את
הראש לגמרי...

לאף אחד לא סיפרתי את הסוד שלי. לאף אחד!
ועכשיו, עם מגע ידו החסונה, זרמים מוכרים חלפו בגופי. אני לא
מאמין. לא שוב!
לחצתי את ידו.
"נועם" אמרתי. קולי רעד. קיוויתי שהוא לא שם לב...
"נועם? נועם שמואלי?!" עיניו נפערו
"כן. האיש והאגדה" חייכתי אילו. ניכר היה כי הוא מנסה לעכל איך
אני, נועם שמואלי, השתנתי כ"כ בשנתיים...
את הטירונות שלנו העברנו ביחד. כל הזמן ביחד. היינו באותה
יחידה, וישנו מיטה ליד מיטה. עם כל מגע ולו הקל שבקלים בגופו,
הייתי נרעד כולי. השתדלתי להימנע ממצבים מביכים איתו, כגון
מקלחות משותפות וכו'.
יום אחד, שלחו את הפלוגה שלנו לפעילות מבצעית מיוחדת.
התראות על מחבלים שחדרו לאזור יהודה ושומרון.
"שוב המתנחלים האלו" חשבנו לעצמנו...
"שיעברו כבר למקומות נורמאלים!"
תמיד היינו מאשימים אותם. גם אם ההתראות בכלל לא היו קרובות
לאזורם בהם הם יושבים... זה טוב שיש את מי להאשים... ככה
הוצאנו את עצמנו מההתרחשות...
אני לא הרגשתי טוב באותם ימים. שפעת קשה תפסה אותי, וריתקה
אותי למיטה במשך שבוע.
"תשמור על עצמך יונתן" חייכתי לעברו.
הוא צחק. לא אמר כלום. רק צחק.
הייתה לי הרגשה רעה באותו יום.. כאילו משהו רע הולך לקרות.
החום עלה לי ורצו לפנות אותי לביתי.
"לא עד שיונתן חוזר!" הפצרתי במפקדיי.

יונתן לא חזר....
יונתן לא חזר!!!
לא חזר...!!!
לא הצלחתי להירדם באותו לילה. יותר מתמיד רציתי את יונתן
ליידי. הייתי זקוק לו... לשמוע את קולו, להרגיש את חום גופו...
להגיד לו תודה...
תודה על הפעם ההיא....
אתה זוכר יונתן? אז... בכיתה י'....
כשכולם התעללו בי?! זוכר?!
אתה היית שם בשבילי! בזכותך אני עדיין חי היום... החבר'ה שם
היו שיכורים! יכלו להרוג אותי בלי לשים לב אפילו... ואתה, אתה
היית שם.. בתזמון מדויק!
הצלת אותי!!!
ואני מה עשיתי?! שלחתי אותך למות! למות לבד!!!
למה לא יכולתי לצאת איתך לקרב? למה???
ואז... כשחזרתי ללמוד, ולקחת אותי איתך לסוף הכיתה, והושבת
אותי במקום שלך...
מפני כולם הגנת עלי...
למה?!?!
יונתן... יונתן המושלם שלי... כ"כ הרבה דברים לא הספקתי לומר
לך...
והעיקרי מבניהם, תודה...
כ"כ הרבה תכננו לעשות אחרי שנשתחרר... לראות את העולם...
אמרת שאתה רוצה לחיות בהודו לפרק זמן מסוים... כמובן שאני
הסכמתי לבוא איתך... כבר היה לנו תאריך...
יונתן! תחזור! תחזור! למה עשית לי את זה?! למה הלכת?!

פעם אחת, דיברנו על בנות, ועל כל השטויות האלה... ואז אמרת לי:
"למה אני צריך חברה? יש לי אותך..."
אם היית יודע מה המשפט היחידי הזה עשה לי יונתן...
אם רק היית יודע... למה לא יכולתי להגיד לך את האמת? לספר לך
מה אני באמת מרגיש כלפיך? לקחת את הסיכון?! מאז ומתמיד הייתי
פחדן כזה... בישן כזה... אפילו אז... אפילו תודה לא יכולתי
להגיד...
אפילו לא תודה....
אני בא אליך יונתן... אני בא...

החבל כבר מוכן...
את הכאב...
את הכאב אני לא ארגיש...
מהוא כאב? מהי עוצמתו?! הרי עוצמתו מתגמדת כשאתה לא כאן לידי!

יונתן... אני אוהב אותך!!!