New Stage - Go To Main Page

יאן צידרן
/
אטלנטיס

כשהייתי קטנה סיפר לי מישהו כי שהות ממושכת מדי במים יכולה
להפוך אותך לאחת מהסירנות, אותן בנות ים ש"המים הן להן בית
ובאדמה אינן יכולות להתקיים..." כמו רוב האמונות התפלות גם את
זו שלי טיפחתי תחילה בפחד, אחר כך בשעשוע ולבסוף אף כמקור
לתקווה למציאות אלטרנטיבית למקרה שזו שלי תימאס. מאז, אני
חושבת, הפך חדר הרחצה למקום המפלט הלא סודי שלי מהעולם החיצון.
או לפחות עד שיימצאו דרך ליישב חזרה את אטלנטיס.
רגל ועוד אחת נשלחות בהיסוס ואחר מסמנות לגוף חסר תאום
פרופורציוני להתלוות אליהן בגלישה איטית בינות אדוות מפוחדות
ומפלים מלאכותיים. עוד לפני שמתחיל המשחק אני מבחינה בגור
זבובים קטן ששולח בי מבטים חסרי בושה מאדן האמבט. תוקעת בו מבט
חודר מהארסנל הפרטי וקרב המוחות הזה מסתיים תוך זמן קצר כשהוא
משפיל מבט בהכנעה ומגמגם כוונות תעופה שנקטעות בידי פרץ זרם
פתאומי, מתוזמן ומדוייק כאיבחת חרב משספת, המוריד אותו ספירלית
אליי ביוב למורת כנפיי החרק המשתקשקות שלו. גם מהרצח הסתמי הזה
לא מצליחה לשאוב הנאה או הסחה לליל אתמול, וחוזרת לשם שוב
במחשבותיי, מעלה באוב את השפתיים שלו מנסות בשטף קטוע ולחוץ של
מילים חסרות פשר לנסות להסביר שזה לא זה, מפליג בדימויים
הזויים על כך שהוא מרגיש כמו אסיר שחופר בתוכי את מחילת המילוט
שלו בכפית מבלי לדעת אם אי פעם ימצא משהו בסוף המנהרה, סוג של
רגש, של אמפתיה, של סימן לאנושיות חבויה, כל הדברים החיוניים
שאני חסרה לו בהם.
הבטן המופרזת שלי כמו יוצרת אי בלב ים הכלור הזה, או ליתר דיוק
הר געש כבוי המאיים להתפקע תחת לוע טבורי. צפה על פני שיכבת
המים הדקה, השיער נכרך סביב צווארי כמו מניפת צמחי ים, מלוטפת
בידי הזרמים התת קרקעיים שיצרו פעולות המעיים הלא סדירות שלי.
אם היה נכנס עכשיו בטח היה חושב שאני מתה. הלוואי שייכנס
עכשיו. שכל המילים שאמר אתמול כשחשב שאני לא שם ייתקעו לו
בגרון מההלם הסופני. איך ישב אתמול ונתן לחוסר התגובה שלי
להזין את האגו הפגוע שלו והוא החל פולט דוגמאות שלא ביקשתי,
העדינות הטבעית שלו נעלמת כשהוא לוחש בקול חנוק אף פעם לא עצמת
עיניים כששכבנו. גם לא פתחת אותם חזק, סתם שכבת תחתיי בנימוס
בלי לזוז, העיניים המתות שלך פקוחות אליי ללא תנועה ומחכות
שהכל ייגמר. כאילו אני דוחה אותך.
אין לי כח להסביר לו כמה הוא טועה, כמה דווקא העובדה שהייתי
מוכנה להקריב את הגוף היבש שלי על מזבח הסיפוק האישי שלו למרות
הכאב שחולל בי ואת כל אותן הצמדויות מגוחכות שלו לחזי "כמו
תינוק שלו נגמל " כמו שההוא, איך קוראים לו, שר והכל רק בשביל
למצוא בסוף את שפתיו המתוקות נצמדות לשלי בהתנצלות על הסיום
החד צדדי, כמה עובדה זו הייתה צריכה להראות לו יותר מהכל שהוא
מקבל ממני יותר משאי פעם קיבל מישהו אחר. טעות בסיסית. ידוע
שריכוז סמכויות יתר בידי יחיד סופו תמיד לאסון. אולי אם הייתי
מפקידה בידיו פחות לפחות היתה נמנעת ממני הצריבה הזאת תוכי
מהפרשות ניצני רגשות מסריחים ברקבונם, כמו גור חתולים גווע
בצינור ביוב, לא מורגש או חסר עד שצחנתו מעירה את העולם לחוסר
קיומו.
"זה לא אני זו את ". אדיוט.
אולי אני צריכה איזה מנהיג חזק שיבוא ויכבוש אותי, פועל שחור
שיבעל אותי בקנאות של מנהיג כת משיחית, ימציא כינויי חיבה
לדגדגן ויעריץ את הרקטום האלוהי שלי, מישהו גס שלא יעורר את
בלוטות הרגש הסתומות ממילא שלי אלא יהיה זיון נטו, ואם כבר אז
לפחות שיהיה זיון טוב. מעבירה את הטוש בסיור קצר וחמים על
גופי, ואז מחזיקה אותו מול פניי, מדמיינת לראות את השפתיים שלו
מולי. משום מה כל הגברים שהכרתי חסרו את אותה מתיקות נפלאה
ששפעה משפתי הפאדג' ונילה שלו, ודוקא זה נורא חסר לי פתאום.
רוצה אותן כאן, עכשיו. מים מהכנרת מתגלגלים לי עכשיו על הלשון,
סוחפים את ריריות הבוקר הבאושה משיניי באחוות נוזלים נרגשת
שיוצאת לה מתפרצת בציקלון רועש מעלה מעלה כמו לוויתן מגומי
ורוד, וחוזרת כמו מטח כנפיי המציאות  בטפיחה נטולת חמלה על
פניי. מצחיק כמה שאני טרגית לפעמים.
מסיטה את זרם המים למטה, יוצרת בתהליך מפל קטן המשתפל מחיקי.
הוא טען שאני חסרת רגשות. כמה אירוני לגלות שהוא אולי טעה דוקא
עכשיו. תראו אותי, מפרישה נוזלים מהרשתית. שבילים זעירים של
מלח צח מפלסים את דרכם ואני לא טורחת לנגבם. אולי לזה הוא
ציפה, אולי לזה התכוון כשכמעט הרים את קולו בייאוש מה יש לך,
תגידי כבר משהו, לא מזיז לך כלום ?  ואני רק משכתי בכתפיי
והרמתי את כוס המילקשייק המוארכת בחגיגיות: "לחייך , אם כן".
מכוונת וממקדת את זרם המים שגולשים לתוכי, מברשת עמודי בדולח
שחוקרים אותי מבפנים בחופש פעולה מוחלט וענייני, כמו טיול
מאורגן של אנשי חסד של אמת שבאים לנקות את אזור הפצוץ, להחזיר
את הסטריליות הריקה המוכרת לחלל בית החזה. כלום כבר לא נוגע
בי, אטומה להכל מלבד לצמרמורות העונג שמטפסות במעלה גווי
במקביל והפוך לתנועת הדמעות שממשיכות לרדת כשהבנזונה מבקש
חשבון, קם והולך, כמו אתמול.
לא אופרת סבון, סתם חיים בתוך מים עומדים.
אפילו זה לא.
סתם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/4/04 9:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאן צידרן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה