יום ראשון:
"די! נמאס לי מהחיים האלו! אני לא יכול יותר, עד שהיה לי טוב
עם יעל והייתי כל כך מאושר הכל נגמר", צעק לעברי איתי.
"איתי, תירגע. הכל יהיה בסדר, כבר עברת את זה כמה פעמים, אתה
יודע שתהיה בסדר" אמרתי לאיתי בתקווה שהמילים שלי משכנעות
לפחות חלק ממנו, למרות שידעתי שלא, כי האהבה שלו כלפי יעל
הייתה עצומה.
"איזה בסדר, טלי? את יודעת כמה אני אוהב את יעל וכמה אני מוכן
להקריב למענה! והיא בלי שום בושה, פשוט מזלזלת בי ואומרת לי
שהיא עוזבת אותי למען ריגוש אחר?!"
"כן איתי, אני מודעת לכמה שאתה אוהב אותה, כמעט באותה עוצמה
שאני אוהבת אותך", אמרתי לעצמי בלב ולא הייתי מסוגלת לפלוט את
המילים האלו לאוויר.
"דיי! אני מתאבד! אני לא יכול יותר".
"איתי! איתי אל תלך! אל תגיד לי דבר כזה. תישאר פה"
- טריקת דלת.

איתי ידיד קרוב שלי במשך שלוש שנים, שלוש שנים שבמהלכם הפכנו
להיות חלק בלתי נפרד אחד מהשני, שלוש שנים בהם אני עוזרת לו עם
בחורות אבל בתוכי כל כך רוצה שהוא יהיה שלי.

יום רביעי:
"היא בהריון! יעל בהריון! את קולטת? היא בהריון ולא יודעת אם
ממני או ממנו! אז פתאום שהיא במצוקה היא נזכרת שיש אותי ופונה
אליי! ואם הילד הזה באמת שלי? היא אומרת שהוא שלי! אני אמות אם
זה באמת נכון".
"איתי, הילד לא שלך. אנחנו מכירים אותה מספיק זמן כדי להבין
ולדעת שהוא לא שלך, היא פשוט צריכה כסף ונזכרה בך, כי כנראה
החבר "הנחמד" שלה שמע את זה ותפס את הרגלים וברח".
"טלי ,היא אמרה שהילד שלי, אני מאמין לה".
"אתה פתטי".
"דיי! אני מתאבד! אני לא יכול יותר".

יום שישי:
"טלי, הוא מת, אבא שלי מת".
"אני כל כך מצטערת, כל כך".
לא היה לי יותר מזה מה להגיד, כל כך כאב לי שראיתי כמה כואב
לו. ישבתי שם יחד איתו ובכיתי.
"דיי! אני לא יכול יותר! אני מתאבד".

במשך חודשיים שמעתי את המשפט הזה פעם אחר פעם, "דיי! אני לא
יכול יותר! אני מתאבד". הוא הפך להיות חלק מהחיים שלי, חלק
משיחה קבועה שלי ושל איתי.

יום שלישי (שבוע לאחר מכן) :
"טלי אולי תפרגני פעם אחת לשם שינוי? תמיד שאני מספר לך על
חברה חדשה שלי את פוסלת אותה והולכת בדרך שלילית".
"אבל תמיד בסוף אני צודקת ואתה בא ואומר לי שרע לך איתה ושאתה
מצטער שלא הקשבת לי, נכון איתי"?
"כמה שאני שונא אותך ברגעים האלו".
"תודה איתי, גם אני אוהבת אותך" אמרתי לו וידעתי שאני באמת
מתכוונת לכל מילה ומילה.
"דיי! נמאס לי כבר ממך ומכולם! אני מתאבד".
"תתאבד! תתאבד כבר! נמאס לי כבר מהמשפט הזה כל פעם מחדש, רוצה
להתאבד איתי? תתאבד". איתי הסתכל עליי בתהדמה, שתק והלך.

ידעתי באותו רגע שאני מתחרטת על מה שאמרתי. הלכתי לישון בידיעה
שמחר אני הולכת לדבר איתו, הבטחתי לעצמי שמחר אני סוף סוף אגלה
לו את האמת - אגלה לו שאני אוהבת אותו.

"רינג רינג".
הטלפון צילצל.
"אלוהים! 5 בבוקר, מי זה לעזאזל בשעה כזו"? שאלתי את עצמי.
עניתי. על הקו הייתה אמא של איתי, היא בכתה.
"טלי. איתי התאבד".