שירי שונה.
חשבתי שזאת הדרך הכי טובה להתחיל בה את הסיפור שכולו, בעצם,
מתעסק בשירי.
מי זאת?
למען האמת, אני לא יודעת להסביר איך היא קשורה אליי, ואיך אני
קשורה אליה.
אני אפילו לא יכולה להגיד מתי פגשתי אותה, או מתי היא הכירה
אותי.

יש לה אישיות משל עצמה, היא לא מעתיקה אותה מאחרים.
היא עושה הכל מתי שהיא רוצה, איך שהיא רוצה ועם מי שהיא רוצה,
בלי לשים לב להשלכות
[שבד"כ, יוצאות הרסניות. בסוף, ז"א.]

פעם אחת היא קמה בבוקר, אחרי לילה שאלוהים יודע מה היא עשתה
שם, למה ואיך היא הצליחה לשתות כמויות כאלה מסחריות של
אלכוהול.
היא התעוררה, הסתכלה על עצמה במראה, ושנאה את מה שהיא ראתה.
פשוט שנאה.
שירי חיפשה משהו קשה, וכבד, שיוכל להראות למראה מה זה כאב.
כמעט כאב חזר כמו שהיא הרגישה שהסתכלה על עצמה היום.
היא חיפשה בכל הבית, משהו שילמד אותה לקח, את הזונה. הורסת
לשירי את היום והאגו שלה, שזה הדבר שהכי חשוב לה.
בסוף היא מצאה איזה אגרטל מוזר שאמא שלה קנתה פעם בסין - בזמן
שהיא טיילה שם, הזדיינה והתמסטלה.
אחלה של אמא שבעולם.
שירי לקחה את האגרטל, ובזריקה אחת, חזקה, וישירה - בדיוק
לאמצע, ללב של המראה - שברה אותה, ניפצה אותה.
אחר כך היא צחקה. היא צחקה כמו שהיא לא צחקה אף פעם.
צחוק מטורף כזה, מהסוג שיש רק בסרטים מצויירים, של פעם.
מוזר איך שהיא נהנתה מכל התהליך של לתת למשהו תכונות אנושיות
לגמרי, ואז להרוס אותו.
לבנות מהר, להרוס מהר.
לשום דבר לא מגיע לחיות יותר מדיי. זה היה המוטו, המשפט לחיים
של שירי.


אתמול ראיתי אותה בוכה.
בוכה בהיסטריה.
רציתי לשאול אותה למה.
באמת שרציתי, רציתי גם לעזור לה - בלי טיפה של אגואיסטיות
וחשיבה של איך זה ישתלם לי אח"כ, כמו שבדרך כלל אנשים חושבים,
נושמים, ואוכלים.

ישבתי במרחק של 5 מטרים.
במובן הפיזי, הייתי הכי קרובה.
כולם הלכו. הם כבר רגילים אליה, התפרצויות כאלה הן דבר שבשגרה
- בכי וצעקות, קללות ומכות - ואחרי כמה דקות, גג שעתיים - שירי
חוזרת למצב הרגל שלה.
דרמה קווין, בכל מובן המילה.
תכננתי אפילו איך שאני קמה, הולכת לעברה, ומחבקת אותה כמו
שתמיד רציתי לעשות,
ידעתי כבר ממש מה שאני עומדת לעשות.
אבל לא קמתי, כנראה שאני בכל זאת פחדנית, ולא איזה סוג של
אבירה, כמו שתמיד חשבתי.
חיכיתי שם חצי שעה עד שהיה לי את הכוח.
הייתי כ"כ שקועה במחשבות של מה להגיד ואיך לעשות, שברגע שכבר
הייתי מוכנה לעזור, קמתי והתחלתי ללכת,
שמתי לב שהיא נעלמה.







12 בדצמבר, 2003.
שירי קפצה.
מגבוה מאוד, לנמוך.


ביי, שירי.