במבט ראשון לא שמתי לב למשהו מיוחד אצלו, בחור שחום, עם ג'ל
בשיער ומבט קצת מטורף, שמשום מה אהב ללבוש מכנסיים קטנים
ממידתו.
בפעם הראשונה ששמתי לב שיש בו משהו שונה הייתה באחת ההפסקות.
דיברנו על הספר שביקשו מאתנו לקרוא לשיעור ספרות, והוא פשוט
דקלם שלושה עמודים מתוכו בלי לפספס מילה. כשהוא סיים הסתכלתי
עליו ושאלתי אותו איך הוא עשה את זה, הוא חייך חיוך סתמי ואמר
''הכל בראש''.
בזמן השיעורים הוא היה מתנדנד על הכיסא ומקשיב בחצי אוזן. אם
במקרה המורה הייתה שואלת אותה שאלה, הוא היה מסתכל עליה במבט
מזלזל כאילו שאלו אותו מה הצבע של הלוח, ואומר את התשובה בקול
מונוטוני ונמוך.
המורות למדו לעזוב אותו בשקט רק אחרי התקרית עם המורה
למתמטיקה. אותה מורה החליטה שלא לקבל את התשובה של רועי לאחת
השאלות במבחן בנימוק שהוא 'לא פתר את התרגיל בצורה הקובלת.
שבוע לאחר מכן פורסמו בבית הספר תמונות של אותה מורה עם אחד
התלמידים עם הכותרת 'המורה דיצה - מבצעת  תרגיל לא מקובל'.
דיצה איבדה את מישרתה, ואף מורה אחרת לא ניסתה להתווכח עם
דרכיו של רועי להגיע לפיתרון.
ללמוד למבחנים אתו היה מאוד יעיל, היינו יושבים וקוראים את כל
החומר, ואז הוא היה חושב קצת ורושם בערך עשר שאלות שלדעתו
ישאלו במבחן. לעיתים נדירות הוא היה טועה.
במבחנים הוא לא היה מקבל פחות ממאה, אני לא יודע אם המורות
בכלל טרחו לקרוא את מה שהוא כתב, וכשאני חושב על זה אני דיי
בטוח שעצם זה שישבתי לידו הוסיף לי בממוצע 5 נקודות לכל מבחן.
יום אחד ישבנו בחדר עם הטלוויזיה פתוחה על ערוץ 24 ודיברנו על
רעיונות לביוטופ. בערך באמצע השיר של אביב רועי כיתה את המקלט
ואמר שיש לו רעיון איך אפשר למצוא תרופה לסרטן. צחקתי ושאלתי
אותו אם הוא רציני, הוא חייך ואמר שזה הרבה פחות מסובך ממה
שאני חושב. אחרי ההסבר שלו התחלתי לחשוב. ''זה באמת לא כל כך
מסובך, אבל בטח מישהו חשב על זה כבר'', אמרתי לו.
כדי להיות בטוח שאלתי את אבא של ליאור שטיין, שהיה כירורג
באיכילוב. הוא הקשיב, גירד בראש ואמר שהוא מוכן לבדוק את זה,
אבל שאני לא אפתח ציפיות. שבועיים אחרי זה פורסם מאמר בעיתון
'רפואה היום'  שסיפר על פריצת דרך בחקר הסרטן. על המאמר היה
חתום דוקטור שטיין, כירורג.
התעצבנתי על ליאור ועל אבא שלו, אבל רועי חייך חיוך סתמי ואמר
''עזוב, הוא כבר יקבל את מה שמגיע לו''.
כמה חודשים מאוחר יותר ישבנו על ספסל בגן והסתכלנו על הכלב שלי
נובח על עץ. רועי אמר שיש לו רעיון חדש, אבל הפעם אני לא יכול
לספר אותו לאבא של אף אחד. אמרתי לו שלמדתי את הלקח, ושאם
הרעיון הזה שלו שווה חצי מהקודם אני לא אתן אותו לאף אחד אלא
אפרסם אותו בעצמי. הוא חייך והתחיל לדבר. זה היה מעניין, לא
הבנתי את הכל אבל הרעיון המרכזי  היה שימוש במניפולציות גנטיות
כדי לעקב את הזקנה. ''פרוייקט צעיר לנצח'' כמו שהוא קרא לזה.
כשהוא סיים לדבר הנהנתי בראש ואמרתי שגם אם הייתי רוצה לא
הייתי יכול לספר לאף אחד כי לא הבנתי כלום. הוא צחק ואמר שהוא
רעב. אז קשרנו את הכלב והלכנו לאכול.

התחלתי להתעניין תיאוריה שלו, ולמרות שלא ידעתי הרבה הבנתי שיש
בה משהו שאף אחד עדיין לא הבין.
סיימתי צבא, ותואר ראשון בביולוגיה מולקולרית. עם רועי לא
הייתי בקשר, פעם אחרונה ששמעתי ממנו הוא בדיוק התקבל ליחידה
מסווגת מאוד בצבא.
את התיאוריה שלו לא שכחתי, ככל שלמדתי יותר יכולתי לראות כמה
היא נכונה ובאיזו קלות אפשר לישם אותה. שלא לדבר על כמות הכסף
שאפשר לעשות מהרעיון, אחרי הכל אנשים ישלמו הון כדי לחיות עוד
כמה שנים. הפיתוי גבר והחלטתי לפרסם מאמר, לא משהו גדול, שני
עמודים בעיתון האוניברסיטה, ולראות מה יקרה. ההתלהבות הייתה
מיידית, האוניברסיטה הציעה לממן לי את המחקר בתנאי שהוא יעשה
בשיתוף עם הפרופסורים שלה, וחברה פרמקולוגית גדולה הביעה עניין
לקנות ממני את הרעיו.
מכרתי במילון וחצי, ואופציות בבורסה. אחרי הסערה בשוק הרווח
שלי עמד על 22.4 מיליון דולר. שמי היה בעל הכרה עולמית. 'הילד
שגילה את סוד החיים' קראו לי בעיתונים. החלטתי להשקיע את רוב
הכסף בקרנות הון ועברתי לדירה מרווחת בצפון תל אביב. החיים
הטובים.
יום אחד בזמן המשחק של מכבי צלצלה הדלת, ניגשתי לפתוח ושם עמד
שליח עם הכובע ביד. חתמתי לו וקיבלתי מכתב. בתוך המעטפה הייתה
כתבה שפורסמה לפני כמה שנים, הכותרת סיפרה על רופא שפיתח תרופה
חדשנית לסרטן, ונהרג בתאונה מחרידה, יום לפני יציאת התרופה
לשוק. מתחת לכותרת הייתה תמונה קטנה של מה שנשאר מהמכונית שלו,
ושל הילדים. שם רופא היה דוקטור שטיין. טעמתי את ארוחת הצהרים.

למחרת כבר הייתי על המטוס בדרך לניו יורק, אחרי שתיאמתי מראש
עם איש המכירות על  דירה במנהטן. הכל היה בסדר, פתחתי חברת
השקעות קטנה, והלכתי למשחקים של הניקס. יום אחד, בבוקר של יום
שני, הוא הופיע. בדיוק יצאתי מהמקלחת כשראיתי אותו עומד במטבח
ומכין קפה. הוא לא השתנה כמעט, אותו שיער, אותו מבט. ''שב''
הוא אמר ''אנחנו צריכים לדבר''. התלבשתי, ונכנסתי למטבח. ''אתה
יודע למה אני פה?'' הוא שאל. ''אני משער שזה בגלל הפרוייקט''
''נכון'' הוא אמר. ''לקחת משהו שלי ושמת את השם שלך עליו. אני
מניח שראית מה קרה לבנאדם הקודם שעשה את זה. ''ראיתי''  ''לא
באמת חשבת שאני אשכח מזה''. ''מה אתה רוצה?'' שאלתי. ''הייתי
רוצה שתשלם על מה שעשית, כמו ששילם הרופא הנחמד. אבל בגלל
שהיית חבר שלי אני אתן לך 5 דקות יתרון'' ''יתרון.?'' שאלתי.
''ארבע חמישים ותשע'' הלב שלי פסח על פעימה ''ארבע חמישים
ושמונה'' תוך חצי שניה  כבר הייתי באמצע ריצה מטורפת ברחובות
מנהטן.

בערב כבר הייתי על הטיסה לקולומביה. שלושה ימים אחר כך הוא תפש
אותי. בדיוק חזרתי לבקתה כשראיתי יושב שם עם מנהיג השבט מחייך
את החיוך הסתמי שלו.
זה היה הדבר האחרון שראיתי.

מאז אני במחלקה לשיקום בבית בבית החולים לוינשטיין. אני לא
זוכר מתי הגעתי לפה, אבל אני מניח שעברו כמה חודשים. לכיסא כבר
התחלתי להתרגל, והרופאים אומרים שעוד שנה שנתיים אני אוכל לצאת
מפה. כרגע מה שהכי מפריע לי זה לאכול דרך קשית. לזה, הם
אומרים, יקח קצת יותר זמן להתרגל. כשאני עוצם עינים אני עדיין
רואה את רועי, עומד מעלי עם הסכין, ומחייך את החיוך הסתמי שלו.