עדי ישב בחדרו והסתכל את הסדרה האהובה עליו "מיכאלה". זה היה
אחד מאותם ימי אביב, בחופשת הפסח.  חני נחמיאס כמו תמיד הפתיעה
אותו במשחק שלה. גם בדמות המאכזבת אותה קיבלה בסדרה. 'יש לה
כישרון עצום, והיא בכל זאת מוכנה להקריב אותו בשביל איזו דמות
בכיינית. העולם הולך ונהיה מוזר יותר', חשב לו עדי. באותו ערב,
אמו של עדי לא הרגישה טוב. לאחר שמילא את כל מטלות הבית
האישיות שלו, ואלו שנתבקש לעשות, נפל לתוך הכורסא שלו, בחדרו
ונתן לעצמו להתמכר לטלוויזיה הציבעונית. אמו, בינתיים ישבה לה
בסלון ואכלה את ארוחת הערב.
זה לא שאני מתפלא. נכון, תמיד אנחנו רבים עם ההורים, אבל במקרה
הזה, למרות שזה אינו הריב הראשון שלהם, זה הריב המשמעותי ביותר
שלהם. עדי מעולם לא חשב שדמות אותה מגלמת חני נחמיאס באמת תהיה
בעולם. 'היא נאיבית מדי', חשב עדי.
אז הגיע אביו של עדי. אביו, כמו רבים אחרים, היה אחד מאותם
האנשים שאם יש לו רעיון, והוא טוב, הוא ילך איתו עד הסוף, ולא
משנה מה יהיה. טוב, כמעט לא משנה. באותו ערב החליט אביו של עדי
לקנות לעצמו טלפון, ולא סתם אחד: טלפון עם כל החידושים,
מחשבון, זמן עולמי ומה לא. כמובן שאת מקום הטלפון מילא ציוד
שצריך היה לעבור לחדרו של עדי. אבל עדי היה עייף, עייף מידי
לאימו שלא הרגישה טוב, לאביו עם המצאותיו, ועייף מידי על מנת
לבדר אפילו את עצמו. כמו כל נער ממוצע בגילו בחופש פסח. אבל
בניגוד לרצונו, ורצון גופו גרר אותו אביו לזרם של שינויים
בחדרו. השינויים התאימו לו, אבל אימו, משום מה, רטנה על כל
השינויים. הדבר החל לעלות על העצבים של עדי, עד שהתפרץ על אימו
העייפה גם כן.
"מה את רוטנת כל הזמן? אוף!" צעק עליה.
ואביו הצטרף גם כן: "אני לא מבין. מה רע לך?"
אימו נעלבה כמובן, היא הרגישה לא רצויה. אח"כ, כשהתעשת עדי,
הוא ניסה להשלים עם אימו, אך היא בשלה. היא נעלבה. באותו רגע
ממש, הרגיש עדי את אותה ההרגשה שהרגיש כלפי הדמות הבכיינית
משהו של חני נחמיאס. הרגשת חמלה, מעורבת בנקיפות מצפון רמות.
אוהו, ועוד אילו נקיפות. כאלה הוא לא הרגיש כבר מזמן.
אז בטח תאמרו שעדי צודק. אבל עדי, כל אותו ערב לא הבין מה עשה.
זה לא היה ריב רגיל, זה היה ריב שעשה תפנית בהרגשה של עדי כלפי
אימו. 'אמא יש רק אחת. אסור לבזות אותה, ובטח שלא לראות אותה
בכיינית כמו הדמות של חני נחמיאס. אני אדם רע, אה?' שאל את
אלוהים. 'אבל אני תמיד רב עם אמא והיא סולחת. סולחת כמו
פראיירית. למה?' המשיך בדיאלוג שלו עם אלוהים. 'אוף, אני כזה
מטומטם. אני תמיד חוזר על אותה טעות. הגיע הזמן שאני אפסיק עם
זה'.
מה עדי עשה? הוא סיפר את הסיפור לאחרים, בתקווה שגם אצלם תתרחש
התפנית. 'זה רק המעט שאני יכול לעשות למען אמי. שכולם יהיו
מודעים לכך'.
והנה אני כאן, יושב ומספר את הסיפור של עדי, כדי שגם אתם תעשו
עם עצמכם חשבון נפש. אז רבתם, לא נורא. אמא תמיד תסלח. אבל אמא
היא גם בן-אדם, אמנם הבן-אדם האנושי ביותר והטוב ביותר בחיינו,
אבל בן-אדם, לא רובוט. יש לה רגשות... יש סף, אותו אי-אפשר
לעבור...