הם ישבו בתחנה המרכזית של רחובות. השעה הייתה 23:27. זה היה
יום מטורף. הם נסעו לקנות ממתקים ועוגה למסיבה שהם ארגנו. כשהם
ביחד, נראה כאילו השמיים הם הגבול, או שאולי זאת סתם הצגה שהם
עושים. מה שבטוח, הם כל הזמן עושים דברים משוגעים בהחלטה של
הרגע. באותו יום, למשל, אחרי שקנו את מה שהיו צריכים, הם ראו
לונה פארק נייד שהגיע לרחובות והחליטו להשתולל קצת. הם צרחו שם
כל-כך הרבה, למרות שהמתקנים היו מיועדים לילדים קטנים. אבל ככה
הם, מאמינים שהטירוף הוא הצגה ומטורפים הם שחקנים.
זה היה האוטובוס האחרון שלהם והם נראו קצת מודאגים. האוטובוס
איחר לבוא. היא שאלה את זה שישב לידם: "גם אתה מחכה לאוטובוס?"
והוא אמר: "כן. זאת לא פעם ראשונה שהוא מאחר."
יומיים לפני הנסיעה לרחובות הם ישבו, בשעה מאוחרת, בסלון שלהם
ביחד עם עוד כמה חברים. הוא כבר כמעט נרדם והיא התאמצה לגלות
עניין בנושא השיחה של שני חברים שלהם שדיברו על שעון חדש מדגם
G-SHOCK. חבר נוסף שלהם היה שקוע באיזה סרט אקשן מטופש. שטיח
הסלון כולו מכוסה בשאריות אוכל ואבק, הספרים זרוקים על השולחן
והרצפה, בכל מקום מפוזרות תמונות מהטיול האחרון שלהם. המקום
שלהם תמיד מבולגן וכבר נמאס לה מזה. היא רוצה לשבור את הכלים
ולא משחקים.
"יא אללה, גם לו יש G-SHOCK חדש ומגניב" היא לחשה לו, בקול רם,
בעודם יושבים שם וממתינים לאוטובוס. הוא הפנה את מבטו הצדה
וראה שהיא מתכוונת לזה שחיכה ביחד אתם. היו לו גם מיני דיסק
ואוזניות חלליות והכל הכל נראה תוצרת חוץ. גם ההוא.
"אני יכולה לראות?" היא פנתה אל 'ההוא' בלי שמץ של בושה.
"לראות מה?" הוא החזיר, נבוך.
"השעון שלך. הוא ממש יפה. זה G-SHOCK לא?"
"כן. תודה. לאן אתם נוסעים?"
"אנחנו? לאמריקה. סתם, לצומת כנות."
"ואתה?"

האוטובוס הגיע. באיחור של שלושים ושתיים דקות. 'ההוא' עלה
ראשון, התיישב ליד החלון בצד ימין. הם עלו אחריו עם כל הקניות
שהיו להם. הם רצו לשבת ביחד אבל לא היה מקום אז היא הסכימה
לשבת עם 'ההוא', מפני שחשבה שהוא חבר שלה.
ככה היא. פעם היא לא הייתה כזאת. "כל אחד שרואה אותי נדלק
עליי. כל אחד שרואה אותי מתאהב בי. אני סמל מין. הגוף שלי
צועק: סקס סקס סקס."
הם דיברו על תחביבים, הם דיברו על אוכל והם דיברו על מקומות
בילוי. היא שאלה הרבה והוא השתדל לענות. הוא סיפר לה שהוא נולד
בארץ וגדל בארץ ועכשיו הוא גר בניו-יורק כבר שנתיים, הוא לומד
שם כלכלה. הוא כאן רק עד תחילת הסמסטר הבא, שמתחיל בעוד
שבועיים.
"רועי, אחרי שנשתחרר, אתה רוצה לבוא איתי לניו-יורק. נעבוד שם
ונקים תאטרון רחוב." היא שאלה את החבר שלה שישב בספסל שלפניהם.
הוא ידע שמדובר בעוד גחמה, כמו כל האחרות, ולכן ענה כמו תמיד:
"בטח! ונתחתן שם ונעשה ילדים."
היא סיפרה לו שהיא למדה מחול ושהיא כבר מזמן לא רוקדת באופן
מקצועי. אולי יום אחד היא תחזור לזה. הוא סיפר לה שגם הוא למד
מחול ופעם הוא אפילו רקד בלהקה שהופיעה בפסטיבל כרמיאל.
הם התקרבו לתחנה. בעוד שתי דקות הם צריכים לרדת.
"תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?" היה זה החבר שלה שכל אותו
זמן היה שקוע במחשבות ולא התערב בשיחתם. הם פשוט נראו לו זוג
נחמד והוא לא רצה להפריע. אבל עכשיו, דקה לפני שהם יורדים, הוא
פחד לפספס את ההזדמנות. אין לו ניסיון בדברים כאלה, אבל הפעם
הוא פשוט הרגיש שאין לו מה להפסיד.
"כן" 'ההוא' השיב בהיסוס.
"אתה בקטע" הוא שאל.
"איזה... איזה קטע? 'ההוא' גמגם.
"עזוב. אם אתה לא מבין אז לא חשוב" פניו האדימו.
"לא. חכה רגע. אני חושב שאני מבין."
האוטובוס הגיע לתחנה. הם היו חייבים לרדת. זה היה הנהג שצעק:
"אתם יורדים או לא?"
"אפס חמש אחת, חמש שמונה אחת, תשע שתיים תשע. אני מקווה שיש לך
זיכרון טוב."
הם ירדו מהאוטובוס, שנייה לפני שהנהג המשיך לנסוע. הם התחילו
לצעוד לכיוון הכפר. "אני לא מאמינה. בן-זונה קטן ועלוב".
"מה? מי?"
"אתה! עכשיו אתה גם לוקח לי את הגברים שלי?"
הם המשיכו ללכת בשקט לאורך הכביש השחור שהפך לחלק מהלילה. מדי
פעם מכונית חולפת הפרה את הדממה. הריח הזה, ריח חריף של כרוב
נרקב, כרובית בשיא פריחתה וזבל העופות ששימש כדשן. הריח הזה
סימן תמיד את טריטוריות הכפר.
רגע לפני שטיפסו על שער הכניסה, היא פנתה אליו ואמרה לו
ברצינות קצת מביכה: "תבטיח לי שאם תזדיין איתו, תספר לי איך
היה. טוב?"
כשהגיעו, מצאו את המקום מבולגן כמו תמיד. שובל ואמיר דיברו על
השעון החדש ונראה היה שלא הפסיקו את שיחתם משלשום. הוא התכוון
להיכנס למיטה הזוגית הגדולה שלו, אחרי שיצא מהמקלחת הפרטית
שלו, כשהטלפון הנייד שלו צלצל. הוא לחץ על כפתור SEND  ומצידו
השני של הקו הוא שמע:" שלום! הגעתי לפלאפון של רועי?"
"כן. מי אתה?"
"נפגשנו היום באוטובוס מרחובות. אני מפתיע אותך?"
כן! הוא בהחלט היה מופתע. מהעובדה שהוא התקשר ובעיקר
מהמהירות.
"איך אתה יודע את השם שלי?"
"שמעתי את הידידה שלך אומרת את השם."
התרגשות בלתי מוסברת, ואולי מוסברת מאוד, פשטה בו. פרפורים
קטנים בבטן.
"אז אתה מחפש את אורית?" הוא שאל בשוויון נפש מעושה.
"כן. לא! ת'אמת, אני מחפש אותך."
בחורות יש לו כל הזמן בניו- יורק. הוא רצה משהו חדש ורועי
בהחלט ענה לדרישה.
"אז בוא נפגש. נזדיין עד שימאס לנו אחד מהשני, או עד שניפרד."

הם קבעו להיפגש למחרת.
"דרך אגב, איך קוראים לך?"
"רונן"
"בי רונן. נפגש מחר"