הפרדות שבין אושר לשמחה, הוא מסוג הפרדות מוזרות שלכאורה קשה
לעשות, אך הן קורות לא מעט, והן אלו שמפריעות לשינה ערבה,
ולחיים מובנים ומעשיים למיטב הבנתי.
בועה וכדומה; אין מילה אחרת מלבד בעיה. מילה ממצה.
זקנות אינן לא פעם אלא כנראות בעיני ילדות שפספסו. אני חושב
שאדם משקר הרבה וחושב שלא רואים, וכשהרבה משקרים מסביבו לגבי
עצמם ומציגים אצת אחרת ממה שיש ולכאורה גם מעוניינים בכך, למען
היותם בתוך הזרם ועימו, הם אלו שבסוף, כשאין כח לשקר, נראים
זקנים לא יפים (לעין מבינה, אך ברור שלא פעם ברור יותר לראות
דברים מאשר ברגעי השיא המושכים את המחשבה הלא מעולה לחשוב
באופנים מוטעים). כך אנשים לא מעוניינים שיראו אותם בבוקר, או
יריחו אותם, כי הם יודעים שאז הם "לא במיטבם" אך אין דבר זה
נכון לחלוטין, משום שזה הם באופן הטבעי, אחרי כמה זמן שהטבע
(יוצרנו) עושה את שלו אוטומטית. ואז הם עובדים על עצמם,
משייפים את עצמם, מה שמזכיר ניתוחי לייזר להורדת המשקפיים,
ומתמרקים בחומרים וכולי.
לשקר אין רגליים, והוא חתיכת ביצה טובענית.

האם נמצא קשר בין הפרדה זו המתוארת לבין בבפרדה האקטואלית,
בינות להפרדות קשרי משפחה ותנאים בין אישיים ובין אישיותיים?