ישבתי, קראתי. המון הודעות.
לא מצאתי עניין בכל הדעות.
לא דפקט, לא דיקיי, לא טי קיו, דיורמה.
לא נתנו לי סיבה לתמלל בפרהסיה.

בא אביב כבר לא סתיו אין סיבה לפחד
צאו החוצה, נשב ונדבר בלי מחשב.
אין מגן, אין מחסום, אין שיחה בפרקים.
רק כמה אנשים מדברים או שותקים.

זה נכון, אין כאן קושי באמת די פשוט.
לדבר וירטואלית? אין כאן שום תחרות.
עריכה, מחיקה ותמונות יש בשפע  
אלוהי המילה, הפיסקה והידע.

הכותב בעל כוח, דרגת אלוהים.
הוא מחליט מה ידעו לא ידעו הקוראים.
אין עיניים נוקבות מחכות למילים,
אין שעון מתקתק המודד לו זמנים.
אין שליפה מהמותן, אין בושה, אין כאב.
אך הלב הוא הלב, הוא הלב, הוא הלב.  

המשחק די פשוט כל אחד כאן מוזמן.
אין לשכוח אומנם זה עולם לא עולם.
כה הייתי רוצה לשחק במשחק
אך משחק המציאות זה משחק די ענק.

ואני כאן יושב ומבין זה היום
שהגיע סופסוף בלי סיבה או רצון.
אומנם קצת עצוב זו סופה של תקופה,
מועדון זה נפלא אך צריך קצת חופשה.
רק רציתי לומר, כמובן כבר ניחשתם...

תודה
שקראתם,
כתבתם,
הגבתם...


מוקדש לאריאל.