אני מת

זהו זה נגמר אני מת

זה שפשוט לפני רגע יצאתי ממעגל החיים ועכשיו אני מת.
אני לא נשמה ואני בטח שלא מרחף או עושה קולות מוזרים אני פשוט
מת.
לפני זמן לא ארוך עוד הייתי חי אבל זה נגמר והוא הופיע המוות
בכבודו ובעצמו.

בהתחלה חשבתי שזה כמו שמספרים שהוא שחור וכאשר הוא מגיע אתה
מרגיש גל של קול עובר לך בכל הגוף ומבשר לך שהוא הגיע אבל לא
הנה הוא בה ולמעשה הוא כבר הלך ואני עדיין פה.

הוא לא הגיע בצבעים בכלל למעשה עד שהוא לא הלך בכלל לא הייתי
בטוח הגיע אלי, מספרים שהוא בה בתור גל של קור זה אולי סיפורים
של ילדים קטנים שמספרים לעצמם בלילות שבהם מתחבאות להם מפלצות
מתחת למיטה.

למעשה לא הרגשתי כלום ככה ידעתי שאני מת, למה אני מתכוון? זה
לא שלא הרגשתי פתאום את היד הימנית שלי או את הבטן רעבה. זה לא
שלא הרגשתי אהבה או שלא הרחתי. זה שפתאום הכל נעלם ואפילו
החושך הכי חשוך כבר לא קיים.

זה מן סוג של מוות שקשה להסביר אותו. אתה קיים אבל לא קיים.
אין לך גוף או נשמה אין לך למעשה שום סוג של קיום מלבד הידיעה
שאתה כבר לא קיים וגם היא נעלמת לאיטה. זה איזה שהוא סוג של
ערפל נצחי שאתה יודע שלא יעלם לעולם אבל משום מה זה גם לא
מפריע לך בכלל שהוא קיים. אתה יודע שתמיד הערפל הזה היה מסביבך
וחיכה לך בסבלנות אין סופית ועכשיו במקום להיות סביבך הוא אתה
או שאולי אתה בעצם זה הוא.

אני מת לא הרבה זמן את זה אני יודע כיוון שהזיכרונות שלי עדיין
קיימים באיזו שהיא צורה בי. לא שאני יודע מה המשמעות של ``בי``
אבל אני עדיין למרות חוסר התחושה המוחלט שלי אני עדיין יודע
שהם קיימים. הם קיימים בתוך ``המעבר`` מושג שרק עכשיו עליתי
עליו. המעבר זה למעשה המקום שבו אני נמצא.

אני לא יודע אם זה טוב או רע שאני בתוך המעבר למעשה אני חושב
שבכלל אין במקום הזה טוב או רע. אני יודע שיש פה משהוא וכנראה
המשהו הזה הוא אני כי מלבד המשהו הזה, אני גם כן יודע שאין פה
כלום אחר.

כאשר אני חושב על זה, זה נראה לי מוזר שעד לפני זמן לא ארוך
אני הייתי במלוא מובן המילה ועכשיו אני כבר לא קיים. אולי מה
שאני יודע זה הזיכרונות של אילו שהכירו אותי ולמעשה ברגע שבו
אני אשכח אני באמת אפסיק להתקיים גם במעבר לחיים הגשמיים.

אני מת לא הרבה זמן אבל מתחיל להיות לי משעמם פה אין לי אם מי
לדבר ואפילו המחשבות שלי לא מוכנות לשתף איתי פעולה. אני ממתין
לגן עדן כמו שהבטיחו לי פעם או לפחות לגיהינום כדי שיהיה על מה
להתלונן אבל אין כלום ואולי בעצם זה הוא הגיהינום שלי? אולי
הריק המשעמם הזה הוא העונש שלי ולמען האמת המחשבה הזאת מתחילה
להפחיד אותי להיות ככה לנצח לעד. להיות ממש בלי כלום מלבד
המחשבה על זה שזה לא יסתיים לעולם ואני הולך להישאר בתוך
המעבר.

טוב אז אני מת ובהתחלה זה אפילו די הפתיעה אותי אני לא מסוגל
להיזכר במה שעשיתי לפני המוות אבל אני בטוח שעשיתי משהו ולא
הייתי כמו אחד הזקנים האלו שמתים בשינה מאושרים שהוא המוות לקח
אותם ויותר הם לא יצטרכו לסבול את כל הכאבים שמהם הם סבלו
ולקחת את כל הכדורים והתרופות שהם לקחו בשביל לא להגיע למקום
הזה. וכמה שהם פחדו מהכלום הזה דבר מדהים בגדר עצמו הפחד הזה
מהכלום.

אני חושב שאפילו אני לפני שהגעתי לפה פחדתי מפה, אני חושב שאני
מתחיל להרגיש כאן בבית וזה די מוזר לי שבתור מת ניתן להרגיש
משהו אבל זאת התחושה ואלי בעצם יש משהו אחרי החיים. אולי בעצם
המחשבות לעולם לא מתות והן אילו שבגללם אני עדיין פה.

מוזר הנה אני מת כבר לא כל כך אכפת לי מזה שאני לא חי יותר אני
מתחיל לשכוח את מה שזכרתי וזה די מוזר למרות שאני די מסוגל
להבין את זה, איזה מחשבות חדשות אני כבר יכול להוציא פה בתוך
המעבר באמצע הכלום.
אני יודע עכשיו שבקרוב אני אעלם לגמרי בקרוב תבוא המחשבה
האחרונה מעניין אותי לדעת מה היא תהיה אבל ברור לי שהיא לא
תהיה פילוסופית מידי ובטח שלא משהוא אם כוונות רעות או טובות.
היא תהיה מהסוג שממש לא חשוב ולאחר שהיא תבוא אני אעלם.

זהו אני מתחיל להרגיש את המחשבה האחרונה הנה היא באה אני מתחיל
להבין שהיא תהיה כנראה שאלה וממש מסקרן אותי לדעת איזו שאלה
היא תהיה?...