טוב גבירותיי ורבותיי , פסח מתקרב, ואיתו הארוחות המשפחתיות
הגדולות.
כולם נוסעים לאנשהו או מארחים מישהו , והכל שמח וחגיגי.
הכצעקתה ? לא ממש ...
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על זה- על ארוחות משפחתיות. במשפחה
שלי זה ארוע שחוזר על עצמו במשך השנים , בכל מיני ארועים
וחגים, והמון דברים מצטברים בזמן הזה, המון חוויות מחשלות.
אני יודע שאני לא חריג בגזרה, אני מכיר את המצב כבעיה לאומית.
למעשה המשפחה שלי בעלת בסיס רב עדתי- יש קצת פולנים, קצת
אוסטרים-הונגרים, וקצת עיראקים, ככה שאני מכסה פה את שתי קצוות
המפה- לא מפספס פינות חשוכות.
ולפני שתקפצו ותבהלו מגזענות או התנשאות, אל תתדאגו- הכל נכתב
כאן באהבה והומור.

אז ככה, הייתי מחלק את הארוחות המשפחתיות לשני חלקים- הארוחות
שבהם אתם מתארחים והארוחות שבהם אתם המארחים.
אם לא יצא לכם להיות חלק מאחת מהקבוצות , אפילו פעם אחת, הייתי
מציע לכם לעשות בדק בית רציני- לגבי היחסים עם המשפחה.
החלוקה הנ"ל היא חלוקה ראשונית לצורכי הקדימון- ההכנות.
נתחיל עם קבוצה א'- המתארחים.
המתארחים הם קבוצה פופולרית- רוב האנשים אוהבים להמצא בה- כי
היא דורשת השקעה, יצוגיות ונדיבות- שלושה דברים שלא מצויים
בשפע במקומותינו.
מה גם שביקור של אנשים בביתך הוא נבירה מסוימת בחייך - ואף אחד
לא אוהב את זה.
הקבוצה המתארחת מתאפיינת בסוציומטיות מדודה, מטבע הדברים(בכל
זאת מתעלקים על אוכל שמישהו אחר הכין) , אך לעתים ננקפת
במצפוניות מעושה שמתבטאת בהבאת מטעמים מהבית בטענת שווא של
דאגה למבשלים המארחים.
ולמה אני אומר טענת שווא? כי מי שמביא מטעמים איתו מהבית שוב
חושב על עצמו.
הסעיף הראשון הוא הטעם- לאוכל שמביאים מהבית תמיד יהיה טעם רע,
ולמה? נו טוב, אני לא צריך להגיד לכם מה קורה לאוכל שעומד
בתנאים לא תנאים, בבגז' של האוטו או על הברכיים של אחד
הנוסעים, קופץ עם כל מהמורה , ונטוי למגינת ליבו של המחזיק
הפסיכופט או לחילופין האדיש.
הבעיה השניה עם הטעם היא שאוכל שלא יצא עכשיו מהבישול - תמיד
יהיה קר ולא טעים - או לא מספיק קר אם זה קינוח.
אני מודע לזה שבימינו התנורים והמיקרו הם פיתרון לבעיות
טמפרטורה, וגם אפשר לקרר קינוח עד סוף האוכל, אבל צר לי- אוכל
שמחומם בשנית , תמיד יהיה פחות טעים, ואוכל שמקורר בשנית-
לעולם לא יהיה כמו שהיה במקור- תמיד יהיה נפול ולא טעים.
אני מודה שלעתים יש הצלחות בטעמם של מאכלים מתארחים, ואל זה
תאמרו " הא הא! תפסנו אותך!" ואני מוציא לשון ואומר שזה פוקס.

אבל עכשיו לטיעון הבא- הטיעון המוסרי- " אנחנו רוצים לעזור".
ספרו לסבתא ! (דרך אגב ,כל הקטע הזה לא חל על הסבתות- שעליהן
יש צו שונה קצת- אבל להם אקדיש קטע נפרד- וסליחה והתנצלויות
לסבתות שלי- שיבדלו לחיים ארוכים).
הרי המתארחים רוצים להשוויץ בכישורי הבישול שלהם- ותמיד יפציצו
בתבשיל מפואר ומסובך ,שרק שמו יעביר צמרמורות עונג בקרב
האוכלים("ואני אראה לגולדשטיינים האלה מה זה טורט ! טורט שהם
לא ישכחו"לקרוא במבטא פולני בבקשה..)
כמובן שהפרט החשוב הוא שלעומת המבשלים המארחים שצריכים לעמול
על ארוחה שלמה, ועל האירוח - המתארחים עובדים כל השבוע על
תבשיל אחד מסכן- כולל אופציה של לרמות ולהזמין שף שיבשל אותו ,
או לאסוף אותו ממסעדה בדרך לארוחה.
כל זה מוביל אותנו לסעיף הסוציומטיות האחרון.
לצערי בעולמנו הקר והמנוכר , אין יותר אחווה ואהבה- רק אעשה
לביתי- כמה עצוב שזה נשמע , המתארחים לא מביאים את האוכל
כגושפנקה למארחים- הם מביאים אותו כרשת ביטוח ותו לא.
ולמה אני מתכוון?, הרעד שעובר בקרב המתארחים כשהם חושבים על
האוכל המפוקפק שעליו עמלו המארחים כל השבוע, ועל הפרצוף שיאלצו
לזייף , של שמחה וצהלה , כשיטעמו את המטעמים הטפלים , או שיגלו
ש"שוב פעם שמו בסלט רוטב חרדל" , ואין מה לאכול.
לכן הם מביאים איתם את האוכל- ובשעת חרום יצמדו אליו כמו קייט
וינסלט על שברי הסט של הטיטאניק.
(אף פעם לא ראיתם דוד שמחזיק בקרבה חשודה לצלחתו , את הפשטידה
שאשתו הביאה, או דודה שהופכת חירשת כשמבקשים להעביר את
הלזניה?)
חברי קבוצת המתארחים הם תמיד עצבניים ולחוצים- וזה טמון בנסיעה
לארוחה אבל לזה עוד נגיע בהמשך.
אם ככה נסכם ונאמר שקבוצת המתארחים היא פופלרית אך כמו רוב
הדברים הפופלריים - המונית וזולה.

המארחים הם פילנטרופים רחבי לב, או סתם טיפשים אמיצים.
הם לוקחים על עצמם את הלוגיסטיקה של לארח ולהאכיל גדוד של חיות
רעבות ועצבניות, שבאו במטרה ברורה של לנבור בחייהם , בכיסם
ובעצביהם של המארחים.
ברור לי שגם המארחים הם לא טלית שכולה תכלת, גם להם יש גאווה
לא קטנה - שגודלת או קטנה בהתאם להצלחת הארוע .(הכל תלוי במה
הסטנדרטים- האם הסטנדרט הוא שכולם יהנו מהאוכל ויהיה מספיק, או
שאף אחד לא ימות בויכוח הפוליטי והפילוסופי שאחרי האוכל על כוס
קפה).
למארחים יש גאוות יחידה, וארגון מופתי.
צוות העבודה מתחלק לתפקידים מוגדרים- האמהות בד"כ אמונות על
הבישול - למרות שמגמת עלייה חלה בעזרה בתחום משאר בני המשפחה.
הבנים אמונים על הסבלות- החלפת שולחן האוכל הקומפקטי בשולחן
שמתאים לארוע, והבאת כסאות משכניםקרוביםסתם חנויות קרובות.
כמובן חשוב לנקות ולסדר את הבית- ולי אישית לא ברור מה כל כך
מובן בזה.
בכל זאת העמדת הפנים הזאת שכשהאורחים באים הכל מסודר לא מחזיקה
אפילו עד סוף האוכל.
לפעמים מחלקת הלוגיסטיקה אף תחרוג ותשתדל לשנות את פני הבית
כליל לקראת בוא האורחים- כדי שיהיה במה להשוויץ.(בעיקר בחגים
כמו פסח או סוכות).
המכונה המשומנת הזאת שעובדת קשה ולא נשברת צפויה להתפרק בצרחות
כל כמה שעות- מטבע המצב שבו אח ואחות נמצאים יותר מידי זמן
ביחד בלי איזה אטרקציה מוחית שתסיח את דעתם מהאופציה של להציק
אחד לשני.
כמובן יש גם תלונות ומענות מההורים - מארגני הארוע- שלחץ הדם
והעצבים המתפקעים שלהם הופכים להיות קריטיים ככול שהארוע קרב.

כל אלה מותחים את האוויר ומטעינים את האווירה.
ידוע כבר על משפחות שהתפרקו בגלל דברים כאלה- במיוחד משפחות עם
בני נוער בארסנל.

אז נשארנו חיים אחרי האירגון ואולי אנחנו בכלל סוציומטים
שמגיעים רגועים וזחוחים באיחור אופנתי ושואלים בדקדנטיות " למה
לא התחלתם בלעדינו?".
האמנם כך? כאן נכנסת הבעיה הקשה של המתארחים- הנסיעה
המשפחתית.
הנסיעה המשפחתית היא הסיבה האמיתית שבגללה אני מבכר להשתייך
לקבוצה המארחת.
אם חשבתם שיש לכם אוטו גדול ומרווח - שקל לנסוע בו לכל מקום
בארצנו הקטנטונת, אז טעיתם.
גם אם יש לכם אוטובוס דו קומותיים , זה לא מספיק .
הנסיעה תמיד תהיה צפופה מעצבנת , לחוצה , ועם מריבות בלתי
פוסקות על מוזיקה או חלונות או מקומות ישיבה.
הנסיעות האלה כל כך דרמטיות- ותמיד מתחילות באיחור מה של חלק
מהמשפחה , וצעקות מהחלק השני שמתייבש כבר באוטו- עם התבשילים
על הרגליים- כבר אווירה עכורה, עוד לפני שהתנענו את האוטו.
מה הפלא שכשמגיעים למשפחה המארחת- מגיעים עצבניים כי איחרנו,
או מתעצבנים מהר על אלה שמאחרים אחרינו, ומתים כבר לאכול איזה
משהו, אם עוד לא דחפנו אצבעות למנה המדוורת שלנו.

נגמר המשחק המוקדם וכולם התיישבו לשולחן , לא לפני שהחלפנו כמה
ברכות רגילות כמו" חשבנו הפעם שנחכה לכם חצי שעה, הפתעתם
לטובה".
כאן מתחיל משחק הכסאות המטריף של הארוחה עצמה, שבו מי שממצמץ
מפסיד.
החשיבות הראשונית היא במקום הישיבה.
חשוב לא לשבת באמצע השולחן, ובמידת האפשר להתרחק מאזורי ההגשה
המיועדים.
לא פעם ולא פעמיים, הסתיימו ארוחות בצרחות ומרק על אחד
האורחים, או טיפות של רוטב על החליפה החגיגית- כי ישבנו ליד
החלוקה.(שלא לדבר על כוויות- אימת הארוחות המשפחתיות).
כל מי שאוהב להיות מרכז השיחה בזמן הארוחה ומתיישב באמצע,
שיתכונן לדיאטה.
אם אתם מסוגלים לאכול כשכל שניה אתם מעבירים את הצלחת ההיא או
את הקערה הזאת, אז אתם בבוודאי אמני ג'אגלינג מצליחים, ואני
מוריד בפניכם את הכובע.
נקודה אחרונה בקשר למיקום היא נקודה רגישה.
אני מציין כאן , למען בני משפחתי שאולי יקראו את הקטע, שהכל
נכתב בהומור- ואין כאן כוונה למישהו ספציפי, רק דימיון פראי
שלי.(אל תצחקו , אני רוצה עוד לחזור לארץ יום אחד)
כולנו יודעים שיש פרטים במשפחה שלא כדאי לשבת לידם בארוחות ,
ואפילו מומלץ מאוד להתרחק מהם מרחק בטיחות של כמה כסאות.
כל אחד זה סיפור שונה, אם זה דוד שאוהב לצבוט אחיינים, ואם זה
דודה שמדביקה נשיקות רטובות מרוחות ליפסטיק, או סבתא שדוחפת
אוכל או קרוב רחוק אחר שמספר בדיחות קרש, או מסריח מהפה, מיחקו
את המיותר , ואל תתביישו -לכולם יש שלדים בארון.

אז הארוחה מתחילה והקרב נפצח-  הקרב על מי יאכל בצורה הכי נוחה
ומרווחת.
הקרב הזה הוא לא דבר של מה בכך, הוא דבר שדורש טקטיקה שלא
תבייש אלופי שחמט בינלאומיים,  וזריזות ידיים של כייס בשוק של
בנגקוק.
אז ככה - מימין דוד ששון מנסה להכניס לטריטוריה שלכם צלחת
אורז, ומצד ימין סבתא חנה רוצה שתקחו את העוף, ותמיד זה מלווה
בדאגה מעושה לשאר יושבי השולחן " מי עוד לא אכל קוסקוס?" או "
חמודי , לא אכלת כלום, תטעם , תטעם". אבל אתם לא נולדתם אתמול,
אתם תתעלמו בנונשלנטיות או תסדרו את השולחן ככה שלא יראו את
המרחב החופשי מסביב לצלחת שלכם, ותעבירו את הצלחות רחוק ככל
האפשר, לפראייר אחר , שלא חושד במעשיכם- או עסוק מדי באכילה.

כשכולם כבר אוכלים, והקרב שוכך, תמיד יהיה איזה מישהו שיתחיל
ב" איזה שקט " ו " כולם אוכלים" מה שיביא אחריו שיחה מקושקשת
של אנשים שעוד מנסים לסיים ללעוס מנה שנמצאת בפה, או דוחפים
אצבע לחלץ משהו מבין השיניים. לא רק שזה נראה ונשמע רע, זה גם
מסוכן - שיחות כאלה הסתיימו כבר בנשיכת אצבעות או חנק חלקי.
כמובן שנושאי השיחה הם די דלים כמו מה עבר בשבוע ומה חדש
במשפחה, אבל יותר מאוחר כשהאוכל ישקע והמוזה תפתח, הנושאים
יתחילו להיות יותר מגוונים.
זה מתחיל בסיפורי משפחה ביזאריים, שלא ברור מה מקורם- מין
אגדות אורבניות שחוזרות ועולות- ותמיד מצחיקות ומזעזעות את
כולם.
אצלי זה הסיפור על הפעם ההיא שהייתי ילד וירדתי מהשולחן לחרבן
מתחתיו, או הסיפור על הוויסקי שהשקו אותי בפסח ורציתי אח"כ
עוד.
לסיפור עם הוויסקי אני עוד יכול להאמין- בכל זאת יש דברים בגו-
וויסקי חביב עליי עד היום, אבל לגבי החירבון- אני מתקשה להאמין
לזה, ומוזמנים כאן בית ישראל לדווח על סיפורים עלומים דומים ,
שאולי יוכיחו לעד שסיפור זה הוא מצוץ מהאצבע- השמצה שהורי רקמו
כדי להביך אותי בפומבי.(אולי כדי להחזיר אותי לגודל המקורי
שלי- להרגיש שאני הילד הקטן שלהם שוב)
בשלב של הסיפורים הביזאריים , אני עוזב את השולחן לסלון , אם
לא עזבתי כבר.
אחכ" השיחה כבר מתפתחת לפוליטיקה או מוסר או פילוסופיה, ככה
אצלנו לפחות, וזה דווקא מעניין, אבל בד"כ סוער ולא ממש ממוקד,
ככה
שהרבה לא יוצא מהדיונים האלה- ובד"כ כל אחד רק מתחפר בבור
שלו.

אז ככה אחרי שאכלנו ועוד קפה ועוגה, ודיברנו וכולם כבר הולכים
ונפרדים, והמארחים נשארו עם כל החרא על הראש,ראה שהשארנו שני
נושאים לא מטופלים.
הראשון הוא הסבתות, שהבטחתי לשמור לסוף והשני נשמר לסיום מטבע
ריחו הדוחה.
כן כן, אני מדבר על הביקור בשירותים.
אני מודע לזה שזהו נושא מורכב שראוי ליותר מאיזה פסקה- ולכל
אחד יש את הטקסים שלו , אז אני רק אוסיף כמה טיפים למניעת אי
נוחות משפחתית- ושערוריות שיתפתחו לפארסות.
דבר ראשון- תמיד לדפוק בדלת- לפעמים המנעול לא עובד- ולכו תדעו
את מי תתפסו עם המכנסיים למטה.
חוץ מזה , אם כבר נכנסתם - אז תנעלו כמו שצריך- לא כדאי שאחד
מהזיכרונות של האורחים בארוחה יהיו שלכם עם המכנסיים למטה,
מנגבים שאריות(pardon my franch) .
אני יודע שיש אנשים שיש להם בעיות עם היגיינה בשרותים זרים-
אבל תתחשבו במארחים ואל תזרקו גליל שלם כדי להגן על עצמכם
מתומתה של האסלה.
טיפ אחרון- שאני אישית לא מבצע , אבל נשמע מעניין- הוא לזרוק
כמה ניירות כדי לרכך את הנחיתה, ולמנוע רעשים קולחים להנאת
האורחים.
אז אחרי שסיימתיח את החלק המסריח נעבור לאחרונות והחביבות.

הסבתות , הם החלק הכי שורדני במשפחה, הנשים החזקות ששרדו שנים
של לגדל את המשפחה על ברכיהם , מה שמחבב אותם על כולם, אבל ,
לא נעים להודות, הופך אותם לתחמניות לא קטנות.
כמובן שבכל מה שקשור לאוכל , סבתות מקבלות היתר מיוחד ליד
חופשית- בעניין הבאת האוכל- יש מסורת שאי אפשר לעקור.
אבל התחמנות האמיתית באה בשעת האוכל.
שנות האכלת עוללים רבות , ומלחמה עם צעירים חוצפנים סרבני אוכל
פיתחה אצלם אינסטינקטים חדים להאכלה שחלים עליך גם אם אתה בן
10 וגם אם אתה בן 40.
הארסנל מורכב מהמשפטים הבסיסיים " ממ... טעים" מלווה במחוות
ראש מתאימות, ובכל מיני תנועות ביזאריות של מטוסים, רכבות ומה
לא(הצבא האדום בדרך).
הקטעים המתוחכמים יותר הופכים להיות כבר אומנות של ממש- זה
עובר דרך תוארי הנסיכות , מלוכה אחרים שמוענקים לילד שאוכל הכי
הרבה, ומגיע עד האכלה כפויה לשמה והעמסה לצלחות בלי שאלות
מיותרות.

אני מקווה שהסיפור כולו לא ביאס אותכם לעד מארוחות משפחתיות ,
ובעיקר העלה חיוך על פניכם, ואם לא , אז תמיד תוכלו להגיד
לעצמכם "אצלנו זה לא קורה" ולהנהן בחשיבות עצמית.
שיהיה לכם חג שמח ופסח כשר