[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פשוט טל
/
הלוויה צבאית

הלוויה צבאית
היום אני כבר מבינה את המובנים האלה
אביר עם חיילים בפנים יושבים על ספספלים
ובינהים גופה
גופה של מישהי שעד 48 שעות לפני זה היתה גם כמוהם
חילת במדים
צוערת
עמדה לסיים קורס קצינים
והם, קפואים במבטם מסתכלים ישר
רק לא על המשפחה מאחורה
רק לא לראות
כי אז ירדו גם להם דמעות
ואני? מה ידעתי אז? מה זה אביר?
מה זה הלויה צבאית?

חום אימים היה אז, חום של חופש סוכות
ועוד בבקעה שגם ככה חם
היה חם בצורה מפחידה
הרגשתי שאני כמעט נמסה
ולא ידעתי כבר ממה
מהתחושה הפנימית הזאת
או מהחום שאיים

אז לא, לא התייפחתי מעל הקבר אותו יום
ולא בכיתי עד אובדן הכרה בלי שום מחסום
ולא, לא התעלפתי
או יללתי
הדמעות היחידות שירדו לי (וגם זה אף אחד לא ראה בגלל המשקפי
דיסטנס)
היו ברגע שהורידו את האדון לאדמה
ארון של גופה עטוף בדגל המדינה
המדינה שלקחה לנו אותה
הרגשתי כל כך חסר אונים
רציתי לצרוח שלא יורידו אותה לשם
שהיא חיה
אבל שתקתי
ושתקתי
וכולם צרחו וצעקו
וייבבו וייללו

את ההלם שלי אכלתי רק שנה אחרי השבעה
שנה אחרי שכולם כבר עכלו והמשיכו הלאה
רק אז נפל האסימון, ואז, אז זה היה מאוחר
מאוד מאוד מאוחר
התחלתי להבריז מבית ספר
לא מצאתי סיבות לקום
ללמוד
לחיות
עד שאחרי חצי שנה הגיעה אסיפת הורים
ואז, כמו תמיד הם נזכרים
פתאום לאהוב, פתאום לדאוג, פתאום לא להבין
איפה היתי כל הזמן
מה קרה איתי?
אז הם נזכרו
אז הם פקחו עיניים, או שהראו להם את זה

וגם בשנה השניה באזכרה שתקתי
ובשנה השלישית, שוב שתקתי
בשנה הרביעית כבר "תפסתי אומץ" והדלקתי נר נשמה באזכרה
ממש על קברה
ובשנה החמישית אותו הדבר
ובימי זכרון אותו דבר

אני לא בוכה ליד כולם
אם יורדות דמעות זה מתחת למשקפיים
שלא יראו
טל חזקה
טל לא חלשה

ואז אני יוצאת מהבית קברות
מסתכלת על הנוף המדברי של הבקעה
על החיים שממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה
על השמש שמחממת, הפרחים שממשיכים לפרוח
על החיים שבמסלולם נעים
אבל החיים שלנו כבר מזמן לא רגילים
ואז, אז אני נשברת, בזרועות של רעיה אני בוכה
ממש כמו ילדה קטנה
מייבבת וכועסת
ודואכת
ממש דואכת

אז מה - אתה שם למעלה:
היה קשה לך לראות ששמים עליה את הארון סג"מ ועוד בהצטיינות,
הא?
הית חייב לקטוע את הכל שבוע לפני
שהסג"מ יהיה רק על הקבר הארור הזה

יום הזכרון מתקרב ושוב אותה רוטינה
שוב לבקעה
ושוב אזכרה
ושוב אותם אנשים, אותם חברים
אותם מושבים בבקעה
אותה אנדרטה
אותו קבר
קבר
קבר
קר
אפור
מנכר

וכל כך שנוא

אני מצטערת מיכל שאני שונאת את הקבר
תסלחי לי
אני לא האמנתי שזה יגמר ככה
אני פה למטה אוהבת ומתגעגעת, וכולנו מאוד  מרגישים בחסרון שלך

כל יום אנחנו חושבים עליך
והאנדרטה שבנו לך בכניסה למושב פורח
המון עצים ופרחים וציפורים
והאנדרטה בבית שלך, ושל סבתא ממש
ממש
קרה
ומאיימת
והנר נשמה שתמידית קיים
ואת, את בתמונה מחייכת את החיוך התמים שלך.


לזכר סג"מ מיכל עדתו ז"ל







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
והנה עוד פריט
טריוויה מעניין:
בשיר הפתיחה של
רחוב סומסום
הישראלי מסבירים
איך להגיע לרחוב
סומסום (מן
העמק, אל המים,
הרחוב עולה).
בשיר הפתיחה
האמריקאי של
רחוב סומסום
שואלים איך
להגיע לרחוב
סומסום! (Can
you tell me how
to get to
Sesami
street?). יש
לנו את רחוב
סומסום 23 עונות
פחות מהאמריקאים
וכבר הבנו איך
מגיעים. מי אמר
שישראלים לא
חכמים יותר?

מכורה כפייתית
לרחוב סומסום
היגרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/04 17:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פשוט טל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה