כמה אני מבינה, שאני ואתה לא כלום אלא מסכה צבעונית ומחייכת
שאפשר לזרוק לפח אחרי שנה מזוייפת של שימוש...
המסכה הייתה כלכך יפה, כלכך מחייכת, כזאת מושלמת... עוטה יופי
מושלם שכזה, שמעולם לא נראה... צבעוני ומצנץ... מסכה שלא היה
אפשר לקנות בכל חנות... כי היא הייתה מסכה שלי... אני עיצבתי
אותה.
אנחנו עיצבנו אותה. מסיכה שרק ריקנות מילאה אותה.
היא הייתה מושא קנאתם של כל אלה שלא הייתה להם מסכה.
כלכך אהבתי את הקנאה הזאת.
כלכך אהבתי את הרצון שלהם למסכה..
ובגלל זה כלכך המשכתי עם זה.
המסכה הזאת ששימשה כמקום מפלט הכי בטוח, הכי חם, הכי עוטף
ומגן... אבל הדמעות שלי המשיכו לזלוג.
המסכה שהרגשתי בה כלכך לא אני, המסכה שהרגשתי בה כלכך מיותרת
וקטנה... כזאת צבועה!לא יפה ולא מחייכת, ולא כזאת מושלמת.
אבל כלכך כלכך מאושרת... שיש לי מסכה כלכך מיוחדת.