בדרך, בין ראשון-לציון ורחובות, עצרתי את המכונית בשולי הכביש
ונכנסתי אל הפרדס.
עברתי את שורת עצי הקזוארינה הגבוהים, המגנים מפני הרוח, וכבר
אני בעולם אחר - שקט, אפלולי, רך, עוטף. בוחרת לי את אחד העצים
שחופת ענפיו רחבה ונכנסת תחתיה, רגלי רומסות קלות את העלים.
משתרעת על המצע היבש, מניחה לעצמי להיטמע בתוך העולם הקטן שהפך
שלי לרגע.
רוח קלילה מניעה את העלים, מלטפת את פני, קרן שמש רכה נוגעת
ברכות, מלטפת חום דק. אני מתאימה את עצמי למצע הרך שמתחתי,
מפנה ביד עצלה ענף יבש מתחת גבי ועורמת עלים נוספים ככרית תחת
ראשי, שואפת לתוכי את ניחוח הרקב הקל שהתגנב עם הזזת  העלים,
מקשיבה למטס החרקים, זמזום הדבורים, פטפוט הבולבולים.  
עוצמת את עיני והנה אני שוב בפרדס עם אבא.
לפני עלותו לארץ סיים אבא בהצטיינות את לימודי המשפטים, אך
בלבו היה משורר וחולם. בהגיעו לקיבוץ ביקש לעבוד בפרדס, וכמו
בכל מעשיו, השקיע גם בכך את כל ליבו. בשעות אחר הצהרים הייתי
מוצאת אותו יושב על מפתן הבית, חולץ את נעליו העטופות בוץ
ככפפה, מניע את אצבעותיו בתוך הגרביים האפורים באנחת רווחה,
ואני קופצת אל חיקו, כובשת את פני בחולצתו, סופגת את ניחוח
הפרי המעורב באבק וזיעה.
לעתים, בשעות אחר-הצהרים, היה מחכה לי ליד בית הילדים ולוקח
אותי איתו אל הפרדס, לבדוק שהקוטפים סיימו את עבודתם, הפרי
נשלח לבית האריזה והכל מוכן ליום הקטיף הבא. בשעות האלה הפרדס
הוא שלנו בלבד. אנחנו מתכנסים לנו תחת אחד העצים, אבא קולף
תפוז בעדינות, כדי לא לפצוע, מכניס את הקליפות לכיסו, אחר כך
נשים אותן בסיר עם מים על גבי התנור, כדי שניחוח ההדרים יפיג
את ריח הנפט. הוא בוצע את התפוז באיטיות ונחיריו מתרחבים
בציפייה והתרגשות לקלוט את הריח; מושיט לי פלח אחר פלח, מפציר
בי "להקשיב לטעם". אני נועצת את שיני בציפת הפרי הבשרנית
והעסיסית, עוצמת את עיני ושוקעת במתיקות החמצמצה הממלאת את
גרוני, מטפסת דרך מערות האף ומגיעה עד לעיניים, מעלה בהן
דמעות.
בשבתות שוב היינו יוצאים אל הפרדס, לטיול ארוך יותר, טיול
הרפתקאות. מצוידים במשקפת ובקבוק מים, אבא מרכיב אותי על
אופניו לפרדס מרוחק יותר, שנינו מוכנים לחקור את העולם. בשקט
בשקט חודרים אל תוך ה"סבך", העלים היבשים חורקים תחת רגלינו,
ואנחנו כמתגנבים, צועדים צעד ועומדים, כדי לא להפריע למתרחש
סביבנו.
אבא מצביע על חור של עכבר ואנו מנסים להביט לתוכו, דרורים
סקרנים מתקרבים בניתור, מנסים להבין את מעשינו.
אבא קוטף מספר עלים, מצביע על הדומה והשונה שביניהם ואחר מועך
אותם בין אצבעותיו, מקרב אל אפי ואני מתבשמת בריח, ריח ירוק.
בין הענפים אנחנו מגלים קן של צוצלת ובתוכו שתי ביצים, ואבא
מזהיר אותי שלא לגעת בהן, כי קן שנגעה בו יד אדם שוב אין האם
ניגשת אליו. אנחנו מתרחקים מעט, ולאחר זמן מה היא חוזרת, שבה
לדגור על הביצים, לא מפריע לה שאנחנו צופים בה.
אבא מתיישב, משעין את גבו על גזע העץ, מכוון את פניו לקלוט את
קרני השמש הבודדות המסתננות בין העלים, מזמין אותי להישען על
חזהו ומספר לי סיפור, קולו הולך ונחלש, ובמהרה שנינו גולשים
לתוך נימנום.
כשהזדקן אבא וכבר לא יכול היה לעבוד בפרדס, עבר לעבוד בבית
האריזה, כמשגיח על המכונות המסיעות את הפרי אל הממיינים ואל
תוך הארגזים. הוא לא אהב את המכונות, אך התנחם בכך שנשאר קרוב
אל הפרי, אל צבעיו וניחוחו. בשעות אחר הצהרים שוב לא יצא אל
הפרדס, היה נוסע באופניו אל המכללה, להאזין להרצאות בנושאים
שונים ולהרחיב את עולמו.
אבא, שמשפחתו הייתה מתבוללת ולא חרש בילדותו את עולם המקורות
היהודי, הגיע אליו בגיל מאוחר, ומאוד שמח לגלות, כי במקרא
מיוחס המונח "פרדס" למעשה המרכבה של בריאת העולם.
"את רואה", היה מסביר לי, "אני, שאף פעם לא למדתי יהדות, תמיד
ידעתי שהפרדס הוא עולם ומלואו, גן-עדן, ולא ידעתי שכבר אמרו
זאת חכמים לפני". ועוד סיפר על אותם ארבעה, שהקבלה מספרת כי
נכנסו ל"פרד"ס" ויצאו ממנו "שונים". ואני חשבתי לעצמי באותו
מעמד, כי אדם חכם כמוהו, שכל כך אהב להתמזג עם מעשה הבריאה, לא
היה זקוק לחכמים שיפרשו את העולם עבורו. ולמרות שכבר התרחקתי
ממנו, הוא הצליח להנחיל לי את אהבתו לגן-העדן שלו.
כשחלה, וכמעט לא יצא עוד מביתו, היה מבקש ממני בביקורי כי אשב
איתו על המרפסת בלילות האביב, כדי שיוכל להריח את ריח הפריחה.
באיטיות היה מתרומם מכיסאו, משלב זרועו בזרועי, גורר רגליו
בקושי רב ומתיישב באנחת רווחה על הכיסא המרופד שבמרפסת; עוצם
עיניו, נחיריו שוב רוטטים בציפייה, סופג את הריח, חיוך על
פניו.  
קול צוצלת מעלי משיב אותי לרגע הזה. אני פוקחת את עיני, נזכרת,
כי ביום בו קברנו את אבא עלה ריח פריחת ההדר מן הפרדסים סביב,
והצוצלות גרגרו בעליצות, אולי חזרו אל הקן, שבו לדגור.

13.3.04