זה היה יום כמו כל יום בחיי.
השמש זורחת השמיים כחולים.
קמתי, שטפתי פנים צחצחתי שיניים, מסתכלת במראה, ושוב מתחילה
לבכות כמו כל בוקר שאני מגלה שזאת עדיין אני, לצערי. אני שונאת
את עצמי!
טוב, המשכתי בשלי הורדתי את הפיג'מה של הלילה, לבשתי את בגדי
השחורים וכמובן מרחתי עיפרון שחור מסביב לעיניי הרטובות
מדמעות.
מוציאה את הגלימה השחורה מהארון, "וואי כמעט שכחתי, להתקשר
ללורנה להודיע לה שתצא."
חשבתי לעצמי.
"טווו טווו" כעבור מספר שניות "המנוי שחייגת אליו אינו"...
ניתקתי מיד!
לא היה לי כוח לשמוע את הסתומה הזאת שמופיעה כמעט בכל נייד
בארץ.
"אל תשכח לנעול את הדלת" אמרתי לאח הגדול שלי.
"בסדר ביי, יום נעים לך" ענה לי בקול ישנוני שכזה.
ניגבתי את הדמעות נעלתי נעליים ויצאתי.
בשביל להגיע לתחנת האוטובוס שדרכה אני צריכה להגיע לביה"ס אני
עוברת דרך שביל ארוך של עצים,
לוח מודעות וקיוסק קטן שבקושי יש שם לחם.
רק בבוקר יש לי את הזמן לנשום אוויר כזה צח ונקי.
טוב, ניצלתי זאת, נשמתי עמוק כמה וכמה פעמים, עברתי ליד העצים,
ליד השיחים הפורחים.
את לוח המודעות גם כבר עברתי, משהו נלקט לי לעין!
הולכת כמה צעדים אחורה וקוראת:
"לורנה ריטייר ז"ל ההלוויה תתקיים היום, בשעה 15:30" הא! לא
ייתכן! אין מצב! הרי אתמול דיברנו על זה שהיא נשארת על הקרקע!
מה?!" קול צעקתי נסדק אל עבר השמיים.
דמעות החלו לרדת מעיני בקצב בלתי פוסק!
רצתי מהר אל ביתה של לורנה שלא היה ממש רחוק, בערך 10 דק'
הליכה מלוח המודעות הארור הזה.
כולי מלאה דמעות העיפרון השחור מרוח סביב עיני.
סוף סוף הגעתי לדלת, כולי מתנשפת מהריצה ומהלחץ.
האם היא תפתח לי את הדלת?! אולי זו לורנה אחרת זאת שכתובה
במודעת האבל?!
אין סוף לשאלות שעלו במוחי שלא יכולתי לענות באותו רגע איך
קוראים לי אפילו.
טוב לא יכולתי לחכות!
נשמעה דפיקת הדלת שבקושי יכולתי להקיש על הדלת כל כוחי אזל...
לפתע נפתחה הדלת! הלב שלי פעם הרבה יותר חזק ממקודם לא זאת לא
לורנה כפי שאני זוכרת,
לורנה לא פתחה לי את הדלת! היא תמיד הייתה רצה אליי עד שהיינו
נופלות.
זאת הייתה אימא של לורנה לבושה בשחור, גם היא, פנייה מוצפות
בדמעות וטישו בידה!
כבר הבנתי שזאת לא לורנה היפה שלי, וכבר הבנתי שלא אראה אותה
יותר.
"לינדה"! היא צעקה במן בכי מיואש שכזה חיבקה אותי חזק ואני
אותה והיא לוחשת לי באוזן "מה אני אעשה בלעדיה?! החיים שלי
אבדו"! קולה נחלש אט אט עד שלא נשמע בכלל
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר את איתנו כאן, וכן אני יודעת שזה
כואב, אבל נעבור את זה יחד ונתגבר על זה הכל יהיה בסדר."
גם אני התחלתי לבכות, לא יכולתי בדרך כלל אני אדם חזק שלא
בוכה, אבל לא יכולתי זה היה הרבה יותר חזק ממני.
ביקשתי לעלות לחדר שלה לבד!
להביט בתמונות, לגעת בחפציה לנשום את האוויר האחרון שהיא
נשמה.
עולה לאט לאט בצעדים קטנים ומרירים אל חדרה היה שקט בקומה
למעלה.
סוף סוף הגעתי למקום אליו חיכיתי כל כך הרבה.
פתחתי לאט ובעדינות את הדלת של החדר של לורנה.
אני לא מאמינה שזה קורה נדהמתי.
נשמתי עמוק, וצעדתי צעד ראשון אל תוך החדר הריק של המלאך שלי.
נכנסתי! פתחתי את עיניי. וצעקתי במן צעקה של בכי חלש שכזה:
"לורנה מלאך שלי! תחזרי לכאן, כולנו אוהבים אותך, מה אני שווה
בלעדייך? בשביל מי אני כאן?! אני באה אלייך"!
כל החדר היה מוצף דם ממש שלוליות של דם, זה מראה עצוב כל כך.
באתי לצאת מהחדר אבל אז נזכרתי במשפט לפני האחרון שלה אתמול
בשיחה כשישבנו בספסל ודיברנו על זה שהיא נשארת על הקרקע.
היא ביקשה ממני שאפרסם את יצירותיה.
איזה יפה היא כותבת, כמו מלאך שיושב למעלה ומביע את רגשותיו.
והיא הגשימה את החלום שלה, היא עכשיו מלאך!
חיפשתי את החיבורים שלה, אם אני זוכרת נכון, היא אמרה לי שהם
במגירה השלישית בשידה רצתי מהר לשם הכל היה עם דם כל הידיים
שלי היו מלאות בדם!
חיפשתי בין כל הדפים והבאלגן שהיה לה שם!
מצאתי. מצאתי את המחברת.
ישבתי על הריצפה המדוממת, והתחלתי לקרוא אותם שוב ושוב כאילו
שמעולם לא קראתי אותם.
לא יכולתי להפסיק לבכות היה למחברת את הריח שלה.
קמתי, ניגבתי את הדמעות כדי שאימא שלה לא תראה אותי בוכה ועוד
יותר תישבר.
"ביי לוסיה תהיי חזקה אנחנו אוהבים אותך, ואני בטוחה שגם לורנה
המלאך היפיפה שם מביט בנו כעט."
חיבקנו אחת את השניה, והיא שוב לוחשת לי באוזן "ביי לינדה,
שמרי על עצמך, ושוב תודה שבאת."
"ביי ואין על מה" אמרתי. והלכתי.
בזמן דרכי הביתה עצרתי ליד ספסל הסתכלתי בפרחים וחשבתי לעצמי
"כמה חבל שלורנה לא פה, אני בטוחה בזה שאם היא הייתה רואה את
הפרחים המדהימים האלה, בצבעי השקיעה, היא הייתה ישר מוציאה דף
ועט והייתה מחברת על זה שיר מקסים, אבל היא לא כאן, מה שנותר
לי זה רק לבכות."
המשכתי לקרוא את יצירותיה, הרגשתי שאני חייבת להמשיך לקרוא.
ובנתיים הדמעות זולגות להן, דמעות מרירות, חסרות תקווה.
דמעות של סוף, דמעות של געגוע, דמעות של אהבה.
הדמעות מחכות שמישהו יבוא לנגבן, להפסיק אותן.
אך אף אחד אף פעם לא יגיע!
נאלצתי לצערי להפסיק לקרוא, חייבת ללכת לארגן הכל, לפני שהכל
קורה.
המשכתי ללכת ולפתע נפל דף מתוך המחברת
"ללינדה שלי" ישר הבנתי שזה המכתב האחרון לפני ההיתאבדות שלה.
לא יכולתי לא לפתוח אותו פתחתי אותו מהר, וכך היה כתוב:
"לינדה יפה שלי עכשיו אני בטח רואה אותך."
"אבל למה לא חיכית לי?! או יותר נכון, למה שיקרת לי? ונתת לי
להאמין שלא תלכי, שתישארי כאן איתי, הריי הבטחת לי, ולא אסלח
לך על זה לעולם!"
לחשתי בכאב רב כל כך הרבה שאלות, שלא יהיו בקרוב עליהן
תשובות.
הייתי חייבת להמשיך לקרוא
"אני ממש מצטערת שככה סתם עזבתי בלי להודיע לך פשוט ידעתי שלא
תתני לי ללכת,
אז הלכתי לבד! ואני יודעת שזה כואב, אני נורא מצטערת לינדה
שלי, רק שתדעי שאני כל כך אוהבת אותך! אותך ואת החיוך המקסים
שלך, שמעורר בי כל כך הרבה רגש, למרות שאת שונאת אותו, מקווה
שיהיה לך רק טוב שם למטה, ואני כאן למעלה מסתכלת על צעדייך,
ושומרת עלייך אוהבת אותך נסיכתי, תשמרי על עצמך.
תצחקי המון, כל כך שמחה שהכרתי אותך, את באמת נסיכה אמיתית, אל
תשכחי לבכות מידי פעם!
אוהבת אותך המון -המלאך לורנה-."

נשארתי בפה פעור לכמה דקות, הייתי פשוט בשוק הדמעות שוב זלגו
אבל הפעם לא הפסיקו עד שהגעתי לדלת הבית, שם כבר הייתי חייבת
להעמיד פנים שהכל בסדר.
נכנסתי הביתה אבא ראה חדשות בסלון ואימא בישלה את ארוחת הערב.
אני כבר הבנתי שלא אהיה בארוחה הזאת.
אמרתי שלום לבני הבית ועליתי למעלה לחדר.
הכנתי הכל, את המכתבים, את הבגדים שאלבש, את הסכין החדה, הכל
מוכן!
את המכתבים השארתי על השולחן, מרחתי עיפרון שחור מסביב לעיניי,
אודם שחור כבר מרוח על שפתיי, פתאום החלו להן דמעות לרדת
מעיניי, דמעות שחורות שזולגות להן מרוב פחד, מרוב פחד המוות
שמצפה להן, הן מיואשות מלבכות, סוף סוף הגיע הסוף!
אני, לבושה בשחור, לוקחת את הסכין, מקרבת אותו אל גופי, אל
אמצע גופי, בוכה בלי סוף,
"לורנה אני באה אלייך היה לי נעים וכואב לחיות פה, אוהבת
לבכות, שונאת לחייך."
לחשתי בבכי מר, לוקחת תנופה עם היד אחורה, ומושכת אותה אליי
קדימה בחוזק
מנפצת לרסיסים את ליבי, דוקרת את נשמתי, ואני לא כבר לא כאן.