מה, סיפור עכשיו וזה? סיפור קצר באינטרנט יכול למלא את כל
הריקנות הזו שבתוכך? למה נראה לך? אולי תמצאי טעם נוסף בחיים?
תעשי משהו שאת באמת אוהבת? תתרכזי במה שקורה סביבך כשאת נמצאת
עם חברים שלך ולא רק במחשבה שאם היית במקום הזה והזה אז ודאי
היה טוב יותר.

אז אתה מסיים בגרות בצורה פחות או יותר סבירה, ועושה צבא, נהיה
קצין, קצין מצטיין! לא סתם! משתחרר, עושה פסיכומטרי, מוציא
ציון לא רע (וואו, יש לי הוכחה שאני חכם).
נוסע לטייל - אה, נוסע לטייל. שוכב על החוף באוסטרליה / עומד
על הקרחון בניו זילנד / מביט בהרים בהודו, ובטוח שזהו.
הבנת. פשוט הבנת איך צריך לחיות את החיים האלה. אתה צריך לחייך
אל העולם והעולם יחייך אליך בחזרה. כמה פשוט ככה עובד. אתה
כולך גודש אור, שמח, פשוט שמח!
אתה מגיע לארץ מלא באנרגיות חיוביות ומוכן לפזר אותם לכל עבר,
עד שכולם יבינו. שיבינו מה שאתה הבנת. עוד מעט, זה ייקח לך קצת
זמן, אבל הם יבינו, הרי לא יכול להיות אחרת, לא ייתכן שאתה זה
שטעה, שאתה זה שחיית באשליה, עוד מעט הם יבינו...

אבל הם לא מבינים. הם פשוט לא מבינים.
ולאט לאט, אפילו מבלי לשים לב אתה חוזר להיות בדיוק אותו בן
אדם שהיית לפני שנסעת. אותה סגירות, אותה כבדות, אותה בדידות,
אוי הבדידות.
כן, אותה בדידות שרק כשאתה רואה את המילה הזו על הצג (לא כל
שכן על הנייר...) מצמצמת לך בשנייה את מרווח הנשימה שיש לך שם
במרכז, שגם ככה הוא דומה לרווח בין המקשים במקלדת.
ואיפה לעזאזל כל האור שהיה לך בפנים כשנחתת.

ואז אתה אומר, אוקיי, אני אתעלה, אני יכול להתעלות מעבר לזה,
אני הרי הייתי זה שהבנתי את הכל. אז אתה מוצא עבודה טובה,
ועושה יוגה, ואוכל רק אוכל בריא, ומחייך אל העולם, ומשקיע רק
בקשרים שאתה אוהב וחשובים לך באמת, ורוצה לעשות סקס... כי אהבה
זה חיים.

ואז את שוכבת במיטה. הבדידות אחרי שהוא גמר והלך מכפילה פי
מיליון לפחות את הבדידות של קודם. את ודאי לא מרגישה חיה ומלאת
חיוניות כמו שקיווית שתרגישי, אלא סתם ריקה. כלום. פשוט גוף.
ויש איזה מקום בתוכך, קטן, שרק מחכה לקטילת הביקורת על הסיפור
שלך. כי מה, חשבת שתואילי לטופף כמה מילים על המקלדת ופתאום
העצב שלך יהיה אצילי יותר? את פשוט מחכה שיאשרו לך את מה שאת
יודעת לבד.